בצד השני של הגלובוס, ביבשת רחוקה, באיים נידחים ונטולי דאגות,
בעולם יפה אני יושבת ולא מפסיקה אפילו לשניה. נשבעת, אפילו לא
לשבריר שניה.

זה מדהים. מישהו אמר לי שהזמן הוא הרופא הכי טוב. "נכון, אני
יודע שזו קלישאה, אבל את תראי, אין רופא טוב יותר מהזמן".
שאלתי אותו אם יש יוצאי דופן ואם יש דברים שגם הזמן, עם כל
הסגולות האינסופיות שלו, לא מצליח לרפא. "לא נתקלתי בדבר כזה,
לא חושב שזה קיים". ואני, אני חשבתי לעצמי עד כמה שתמיד יש פעם
ראשונה ועד כמה שתמיד הפעם הראשונה היא שלי.

הבטיחו לי שהחיים ימשיכו ושהכל יראה אחרת, שזה יעבור.
החיים ממשיכים, אני זורמת איתם, באמת שאני זורמת, אני שיא
הזרימה, תאמינו לי שאני זורמת עד סוף העולם גם אם צריך. כמה
שזרמתי מאז...לא הפסקתי לרגע. לא עצרתי אפילו לשניה.

לא חיכיתי שהגופה תתקרר.

המשכתי, זרמתי, חייתי, שמחתי, בכיתי, השתחררתי, יצאתי, חזרתי,
שכבתי, גמרתי, רקדתי, קניתי, קפצתי, צללתי, צנחתי, טיפסתי,
קראתי, כתבתי, המשכתי...
הצלחתי לדחוס בשנה וחצי את מה שאנשים אחרים לא עשו בכל החיים.
חייתי כאילו כל יום הוא האחרון שלי.
והזמן? הזמן עבר והשאיר אותי שם, מחכה בדיוק באותו המקום.

איך זה יכול להיות? אני לא מצליחה להפסיק. אפילו עכשיו, שוב
התחלת להתרוצץ לי במחשבות ורצתי למחשב, לברוח ממך, אבל הנה,
אני מוצאת את עצמי שוב כאן, קוראת את היצירות שלך כמו מטורפת
ושוב, כותבת לך ועליך.

גדליה,
שעונים מתקתקים סביבי בלי להפסיק. ימים נמחקים על לוח השנה
ומזכירים לי בלי הרף עד כמה שהזמן עבר, כמה שקדימה, הגיע הזמן
להמשיך.
קיבינימט, אתה מבין שבכל הפאקינג זמן הזה לא היה יום אחד, לא
היה לילה אחד, שבו לא חשבתי עליך. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם
האחרונה שבה חלמתי חלום שלא היה קשור אליך. עשיתי את מה שאתה
היית עושה, חייתי כל יום כאילו הוא האחרון. לא מנעתי מעצמי ולו
אחת מהנאות החיים. בכל מה שעשיתי ולא עשיתי ראיתי אותך מול
העינים. אתה, עם הפנים המלאכיות והעינים הצלולות.
גדליה, מצאתי בחור עם עינים שהזכירו לי את שלך. חלמתי ובחלום
אמרת לי שזה טוב, שאני אהיה איתו, הוא טוב בשבילי. אם הוא כל
כך טוב, אז למה אני לא מצליחה להסתכל לו בעינים בלי לבכות?
אתה קולט? בוכה מלהסתכל לו בעינים. מדברת איתו עם מבט מושפל,
מתנשקת בעינים עצומות ועושה אהבה רק בחושך הכי מוחלט שיכול
להיות.

מה היה בך? תגלה לי את הסוד, בבקשה. זה המעט שאתה יכול לעשות
בשביל לעזור לי לשמור על שרידים אחרונים של שפיות רגשית. אני
יודעת שאני לא אמצא אותך שוב. אתה מת באופן הכי מוחלט ומוחשי
שיכול להיות, מת לגמרי. רציתי לבקר אותך בהר הרצל כשנסעתי
לירושלים אבל לא יכולתי, תסלח לי. זה היה קשה מידי. נראה לי
שאיפשהו בתת מודע אני עוד מקווה להתקל בך באחת הסימטאות או
לקבל טלפון עם הקול הצוהל הזה שלך. אני רציונלית, יודעת שזה לא
יקרה אבל אני לא מפסיקה לחשוב על זה ולהאמין שאולי עוד יש
סיכוי.