אז אני נגד אלימות ומשתמש בה
קצת, פה ושם, לא באופן פלילי.
לא באופן שהילדים שלי יסבלו מתסביך אבא מתעלל
לפחות לא לפי הנורמות של היום.
הנה, אני לא סובל.

ובכל זאת - נתק עצום ובור פעור
ביני לבין מוציאיי מחלציהם
האם זה בגלל סתירה אקראית?
אולי, אבל גם משהו אחר.

ובכלל אני מתכווץ למשמע צעקה
אלימות מילולית לא פחות כואבת
אולי כי לפיזית יש גבול ברור
שניתן לראות בצלקות וחבורות
ולמילולית?
רק בעזרת פסיכולוג.

אז למה אני מרביץ?
אני מתבייש בזה מאד.
בעצם אני מבקש סליחה ומחילה וליבי נופל בקירבי.
לפחות בשעת מעשה.
ולפעמים נדמה לי שבכל זאת הזאטוטים דורשים את זה
ולפעמים נדמה לי שזה לא כזה נורא.
הם מעבירים את זה חפיף.
בד"כ יש שיפור בהתנהגות הבילתי נסבלת שלהם.
אבל מה קרה להדברות?

ומה עם העובדה שבחלק מהמקרים זה קורה פשוט בגלל שהם משגעים
אותי עד מעל לראש?
ואולי זה חינוך אישי ומסור?
הרי לאחרים בחיים לא אחליק מכה.

אבל אני מתנגד לאלימות
זהו - אין תירוצים.
אני לא מספיק טוב
והגיע הזמן שכן אהיה כזה.
אמצא את הדרך להשתלט, לחנך, ובלי שבט
לא שמה שאני עושה אפילו קרוב לזה.

ולכם ילדיי היקרים
אם כשתגדלו תמצאו את השיר הזה
תוכלו להפיק ממנו משהו
אני מקווה שזה יהיה חיובי. בין חמלה ללקח עצמי.
ואני מקווה שאתם, כמו כל שופט עליון
לא תמצאו אותי רע.
אבל זה לא מספיק
אני צריך לעמוד גם בסטנדרטים של עצמי.
וחשוב לא פחות - עוד פעם - סליחה