חזרתי הביתה, בערך ב-11 וחצי [בלילה] ככה. חזרתי מת"א ובדרך
עברתי ליד עזריאלי.
הרמזור היה אדום והיה לי זמן להסתכל מבעד לחלון על הדבר המדהים
הזה...
"שיו...! איזה גודל" חשבתי לעצמי... "זה טירוף..."
הסתכלתי למעלה, חשבתי לעצמי איזה מהבניינים יותר גבוה, המשולש
או העגול... אני חושבת שהעגול יותר גבוה אבל אני לא בטוחה. לא
יכלתי לדעת בתור אחת שעמדה מהזוית שאני עמדתי. עמדתי מהצד, לא
מהאמצע...
הסתכלתי למעלה, על קצה הבניינים...
חשבתי מה יהיה אם אני יעמוד שם עכשיו, מה יעבור לי בראש...
אולי אני ירגיש פתאום על הר העולם? אולי אני ירגיש את הקור
בעצמותיי? אולי אני ירגיש סיפוק, כי לא כל אחד מסוגל לעלות לשם
ולהסתכל כלפי מטה ולא לפחד, ואם אני הצלחתי אז אני צריכה
להרגיש איזשהו סיפוק, לא? אולי אני יחשוב איך כל אחד ייראה את
זה...? אולי אחד יפחד, אולי אחד ירגיש גיבור? אולי אחד ירגיש
מאושר? אולי אחד ירגיש שלם? או שאחד יבין הבנה מסוימת, שתשנה
לו את כל החיים...?
חשבתי מה יהיה אם אני יעמוד שם...
חשבתי איך אנשים מסוגלים לקפוץ משם...
אם הם מסוגלים, אולי גם אני מסוגלת...? אם להם זה לא כואב,
אולי גם לי זה לא יכאב? אולי זה ישים קץ לכאב העכשווי הזה?
חשבתי, ולאט לאט הורדתי את מבטי כלפי מטה...
לפתע, העיניים שלי נעצרו במקום מסויים...
אתם מכירים את עזריאלי, נכון? אז יש שם, בין שני הבניינים,
נראה לי את הבניין השלישי הקטן, שאמורים[?] לבנות אותו, ויש
מעליו מן עוד מבנה כזה, קצת יותר קטן, ויש סביבו מעקה כזה...
בטח אתם לא זוכרים את זה בכלל. גם אני לא זכרתי... עד היום.
העיניים שלי נתקעו שם.
התבוננתי היטב. ראיתי משהו.
ראיתי מישהו.
בעצם, ראיתי שני מישהויים...
ראיתי שני אנשים, בן ובת.
הם עמדו קרוב. מאוד קרוב. ראיתי שזו בת לפי השיער הארוך. הייתי
מאוד מאוד רחוקה מהם. ראיתי רק את הצורה שלהם, של שני אנשים.
לא ראיתי מה הם לבשו ולא ראיתי מה הם עשו, רק ראיתי שהם עמדו
קרוב האחד לשניה. מאוד קרוב.
אני חושבת שהם התחבקו או משהו... אבל החלק העליון של הגוף שלהם
לא היה צמוד האחד לשניה. זה היה כמו צורה של Y כזאתי...
ז'תומרת, הרגליים שלהם היו כנראה מאוד צמודות, אבל הבטן והחזה
היו רחוקים יותר...
הם נשענו על המעקה...
בטח היה להם קר... אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזה קר היה
בחוץ... הייתי עם חולצה ארוכה דקה, ומעליה גולף ארוך צמר, ובכל
זאת קפאתי מקור. אז מה איתם? אלה שעומדים שם, גבוה יותר ממני?
רציתי להבין מה הולך שם. רציתי שיתנשקו. שיתקרבו קצת... זה היה
נראה לי לא בסדר... לא יודעת למה... אם אתם כבר שם, שיא
הרומנטיות, למה אתם לא מתחבקים עם כל הגוף? למה אתם שומרים על
"דיסטנס"? אתם צריכים להעריך את זה שאתם ביחד, ולהיות ביחד כל
הזמן, לא לעזוב. אין לכם עוד הרבה זמן ביחד. בחיים יש הפתעות
ואין לדעת מה ייקרה מחר. נצלו כל רגע שאתם ביחד. "תתחבקו כבר!!
נווו...!!!"
פתאום נעלמו לי כל המחשבות מהראש...
לא הבנתי מה נסגר איתי ועם המחשבות המוזרות שלי...
הסתכלתי. בציפייה. לא יודעת למה ציפיתי, אבל כנראה לראות
איזשהו חיבור מסויים ביניהם.
הם התנשקו.
הרגשתי שאני מתמלאת באושר.
זה בטח נשמע כזה מטומטם וכזה דבילי...
מה אני מאושרת?!? מזה שהם התנשקו?! למה?!
לא יודעת.
פשוט עשה לי טוב.
אולי הרגשתי שהם משלימים את מה שאני רוצה לעשות באותו הרגע.
אולי כ"כ רציתי שיינצלו את הזמן שהם ביחד ויתקרבו כבר, ואולי
בגלל שציפיתי לאיזה חיבוק ובסוף קיבלתי נשיקה, אז התלהבתי...
לא יודעת. באמת שלא יודעת.
הרמזור התחלף לאדום.
המשכנו לנסוע
"בקור הזה?! הם איך שורדים שם...? אבל בטח כיף להם, הם נהנים,
זה כזה רומנטי..." ואז חשבתי... חשבתי מה הוא עושה לה...
ז'תומרת, בטח יש להם איזה סיבה לחגוג או משהו, והוא החליט
להפתיע אותה, אז הוא לקח אותה לשם, ומה יהיה הדבר הרומנטי הבא
שהוא יעשה לה? חשבתי על כל מיני דברים... הדמיון שלי לא הפסיק
לפעול...
חשבתי... עד שכבר לא יכלתי יותר.
נמאס לי לחשוב... אני רוצה להיות עכשיו כמוהם...
"שנתחבק כבר!! נוווו...!" |
