"עוד לא, עוד לא... הזמן עוד לא הגיע, הפרי לא בשל"
אמרה הדמות בעודה מתרוממת ממושבה, מושיטה את ידה ללחיצה
שמבשרת את קץ הפגישה.
הדמות השנייה בחדר הבינה את הרמז והחלה גם היא מתרוממת לאיטה.
כבדות קלה אפפה את קולה כשאמרה: "זה  מעולם לא היה קל המקצוע
הזה, כרגע הוא נהיה מעט יותר קשה".
(לנפשו: עד מתי? כמה זמן עוד,עשורים, יובלים של טיפוח! דורות
על גבי דורות של בנייה).
פתח את הדלת כשפניו אל הדמות, הרכין ראשו ברצינות, עצם את
עיניו כמחווה ועזב דרך הדלת.

בגיא רחב הצטופפו אלפיי יצורים בדומיה, ראשיהם מורכנים
שפתותיהם נעות אך לא משמיעות  צליל. נציג לכל זן, שליח מכל
גזע, אחד בציפייה.  
מסביבן האיר השחר ממטיר קרני אור ראשונות מבעד לחרכי עננים,
מוקפים בגבעות והרים ריקים מכל רק סלע נקי ופשוט, מעורר השראה,
מעורר יראה.

ואז נקודת אור קטנה הופיעה במרומי אחד הצוקים - דלת נפתחה.

מכת חשמל של התרגשות חלפה בכל אחד כמו גל ובהתפשטותה מאחד לאחד
כמו רשת נפרשה לאורך ולרוחב השורות בעוצמה. עינים נעצמו
בחוזקה, שפתיים מילמלו תפילה, אגרופים כווצו, מוחות נדרכו.
הרגע הגיע - התשובה.

בצאתה את החדר חשה הדמות שסרה ממנה אותה תחושה של נחמה והבנה
ששרתה בחדר ההוא. כאילו עד עתה הייתה עטופה שכבת הגנה,"נוכחותו
היא זו שהשרתה אותה", חשב לעצמו,"ועכשיו אני לבד, שוב" מלמל
בין שפתותיו, "הרגעים הקשים עוד לפניי... אילו רק הקשיבו, אילו
רק יכלו להבין..." מהסס נע במסדרון  הלוך ושוב כשרגש של ייאוש
מאיים להשתלט עליו.
באחת ניער עצמו מהרהוריו הקשים,הזדקף ושינן במוחו את תורותיו:
"עלייה היא ירידה ,צמיחה היא קמילה, הכל במעגל סב, כך מגלה האל
את פניו, היה חזק, היה סובלני, עוד נשיר יחד, עוד נהיה לאחד".
מחוזק במעט חייך לליבו ולתשוקותיו... "עוד עליי לשאת את
העול..."
בנחישות חצה את המסדרון ופתח את הדלת בקצהו.
עמד והתבונן על הנאספים.

"מהי בשורתו?", אמר אחד וכהד לשאלתו שאל שני: "מהי הבשורה",
ושני ושלישי ורביעי בהתרגשות בלתי מוסתרת ונדירה "מה היא
התשובה"...קראו כולם..."מה הוא אמר?!"
השליח הרים את ידיו ברכות כשעצב והשלמה על פניו.
אט אט נתרגעה האווירה ובעדינות, בכוונה מרובה החלו נרקמים
קורים של קשב והכרה אל עבר קצהו של ההר, הצווארים מורמים,
המבטים ממוקדים, האוזניים כרויות.
נשקיט ונשמע, ההמתנה לעת עתה לפחות נסתיימה.

בהתחלה:

"שלום לכם הברואים,ברוכים אתם כולכם."
"אני מניח שכולכם די מבולבלים, ולא מבינים.זה בסדר אתם פשוט
אהמ... ריקים".
"במהלך המפגש הזה אחלק לכם הנחיות ואבאר לכם את משמעות המושג -
תפקידים", את שם! כן, הראשונה ואתה ממול, בדיוק. את היא האדמה
את תהווי ואת התשתית. אתה תקרא השמיים, כמו שכבר ניחשת אתה
תהיה המעטפת."
שניהם החלו ביחד כמעט לדבר: "אבל, מה, אבל, איך..." ודממו
מבולבלים עוד יותר. "אל תדאגו הכל יתחוור לכם עם הזמן, כן זה
אתה שם מאחוריהם, לפי החיוך אתה כבר מבין, יפה."
"הלאה, אתם שמתקשים לשבת שם בלי צורה, אתם תקראו מים, אתכם
אצייד בהבנה מקדימה, אחר כך תיכנסו אליי למשרד, אסור שיהיו אי
הבנות איתכם, ואתם ליד שלא מצליחים להאסף תקראו גזים תיכנסו
אחריי המים גם כן."
" אש אתה תהיה מעיין מתווך, עוד תראה...כן."
"ואתם חבורה נחמדה תקראו צומחים ויהיה לכם תפקיד מכריע בקיום
החיים... אלון ,ברוש,כלנית..."
וככה המשיך ופירט את תפקידו המיוחד של כל אחד ואחד בקצרה,תמיד
בקצרה.
"אתם תקראו בעליי חיים, טורפים, זוחלים וכן הלאה, בכם עוד לא
החלטתי בדיוק איך אעשה שימוש..." וכך הלאה והלאה הגדיר והסביר
ולבסוף אחריי זמן ממושך ביותר  הגיע אל אחד  שמיאן לעזוב את
זוגתו או היא אותו, "אתם שם בסוף הצמודים", חייך חיוך אבהי
ומסתורי, חומל, "לכם יהיו קשיים מיוחדים, אה כן. אתם תקראו בני
אדם."

ההיכל היה מלא, כולם היו ישובים.
אסיפה זו הייתה הראשונה מסוגה, צוות התכנון וההקמה של של
החיים.
הם היו הראשונים, הזרעים של  כל הבריאה עליי כדור הארץ.
נציג לכל זן, שליח מכל גזע.

בסוף:

"אתה זוכר איך זה היה? ההתחלה...הו, עלומיי...כמה מביך." אמרה
וצחקוק נפלט מאי שם בחלליה הכבירים.
בתגובה התיז לו משב קר הוא לא אוהב שמזכירים לו, 'בורות, הרי
אם זה לא היה בלתי נמנע... זה כמעט חטא!', סח לו בינו לבין
עצמו.
אבל הוא אהב את חברתה ואפשר לחמה לזרוח דרכו במעט יותר עוצמה
במחווה של אהבה.
משנקלטה התחושה במים התרככו הגלים והחלו הזרמים משתעשעים עם
בניי טיפוחם שוכניי הימים.
עד מהרה החלה הרוח להתחמם ובעליצות קלילה ומהירה העבירה הלאה
את התחושה אל כל העצים, החיות ומהם בהד גדול חדר הרגש אל לבבות
בניי האדם.
אחד שנעצר לפתע באמצע הרחוב החל שורק לו את המנגינה שהפיצו כל
היצורים, ולאט לאט החל זה מבין. לידו כמעט מיד קשב של אדם
נתמתח בריכוז,"אני מכיר את המנגינה הזאת! אבל מאיפה?....שמעתי
אותה מתישהו....אה! לא משנה, זה נעים!" והצטרף אליו בנגינה.
מאחד לאחד התפשטו הצלילים המרתקים וכל אחד נדבק בעווית של שמחה
וריקודים הכל עצרו מעיסוקיהם ונפתחו אחד לשני כדי להיטיב עצמם
בלהאזין.

מהיטל על מרחוק רחוק חייך לו הבורא הוא ידע,הוא רק חיכה
שנבין.
"עלייה היא ירידה, צמיחה היא קמילה, הכל במעגל סב, כך מגלה האל
את פניו, היה חזק, היה סובלני, עוד נשיר יחד, עוד נהיה לאחד".

באמצע:

שנים על גביי שנים התפתחה לה אותה ההשגה, ה-"מועצה" הלכה
ונבנתה, בכל יום שעובר הולכים ומתגלים מימדיה של ההצגה.
כשכל פרט בעצמו רואה לנכון להתהדר מיד במקום אחר משהו נאלץ
להסתתר. ככה בכפיפה אחת  כל החלקים נאלצו ללמוד להפוך לפריחה
אחת.

בלילות ובימים מעולם לא הפסיקה לחלחל תורת המאמינים, כל העת
עושה את עבודתה השקטה עבודת האל.
"אבא ספר לי את הסיפור על הבריאה, כן אני יודע שוב! אחרת לא
אשן לעולם!" ובאין ברירה החל האב מספר את סיפור הבריאה.
את חלקו אתם כבר יודעים אספר לכם רק עוד חלק אחד, את הבטחתו של
אלוהים:

"יום אחד אגלה לכם את הסיבה, אספר לכם את התשובה... מדוע
החלטתי ליצור אתכם, את השמיים והאדמה ואת כל  הבריאה.
כשתהיו מוכנים שכשכמו פרח הזוהר בפריחתו, אם בלידתה, אב
בבגרותו, עץ בפריחתו  תגיעו להבשלה, אז אגלה לכם את התשובה."