אדם צועד בצד הכביש ההומה, אפילו בשעה זו של הלילה.
הוא כבר לא צעיר, ומראהו צועד בנחישות בשוליה הימניים של הדרך
מעורר כבוד ועם זאת חרדה.
תאורת הכבישים מאירה אותו באור כתום ומגלה: הוא דוחף בידיו
עגלת מזוודות עליה שלוש מזוודות גדולות ועוד תיק קטן.
הכביש מוביל מנמל התעופה לכרך הגדול, והעוסקים בניחושים כבר
בטוחים בסיפורו: הוא בביקור מולדת, לאחר ששהה בארצות ניכר מזה
זמן רב.
מעבר לים טס הוא מזמן בחפשו אחר מדינה שתכבד את מאמציו והשקעתו
הרבה בתחום עיסוקו. כשהיה אב צעיר טס, ולא אבה לחזור עד שלא
יהיה בידו ממון רב- צידוק אחד לנסיעתו שבוודאי הכעיסה את מכריו
ומשפחתו.
הלילה חזר לביקור, והוא נפגש לראשונה עם הארץ שנהייתה  מאז
עזב. הוא כולו להוט להיפגש עם בנו הבכור, למרות החששות
המוצדקים מהמפגש. בנפשו מקננים שני הרצונות- למהר אל הפגישה אך
גם לדחות אותה.
כשנחת בשדה התעופה לא ראה אפשרות אחרת- הוא יגיע במונית, את
הכתובת שינן מספר פעמים, וקודם שיפרוק את מטלטליו (רוב רובם
מכילים מתנות אישיות לנכדים) יצלצל בפעמון הדלת, הדלת תפתח,
יפתח יביט בו, בו במקום הם יאלתרו את התגובה. התגובה המועדפת
עליו היא חיבוק אמיץ, אך יש להתכונן לכל הפתעה.
אך כשיצא את אולם הנכנסים, ופנה למונית, גילה שהמחיר המוצע
גבוה פי שלושה ממה שחשב. הוא פנה למונית אחרת, וזו הציע את
אותו המחיר.
עומד משתומם, ראה אנשים רבים נכנסים למוניות ומואילים לשלם את
הסכום המופקע. לאחר כמה דקות המתנה פנה למונית המרוחקת מעט
מכולן, אך שם שמע מחיר הגבוה עוד יותר מקודמיו.
בזכרו את המדינה שנטש, אמר לעצמו האיש- אני אמנם אמיד כיום,
ויכול לשלם את הסכום, אך הקו שמאז ומעולם הנחה אותי, גם בדרך
אל העושר, הוא שתשלום לא סביר בשל עצלנות הוא פסול. לכן אלך
לי.
וכך יצא את שדה התעופה, דוחף עגלת מזוודות, הולך בצד התנועה
הסואנת, מתרגל לאט מחדש למקום. בסוף הוא יגיע.