אני יוני, ואני שונה מכל בנאדם אחר שאי פעם פגשתם. אני יודע
שזה נשמע נורא, אבל זאת האמת.
אני לא כמוך, ולא כמוה, וגם לא כמו ההוא מכל סיפור אחר שבו
קראתם על בנאדם נורא נורא שונה ומיוחד ומגניב שמאחוריו יש איזה
סופר שרוצה שאנשים יחשבו שהוא מיוחד.

אני, ואני לא אומר את זה מתוך שחצנות - להפך, אני מרגיש ממש רע
עם זה שאני אומר את זה - אבל אני מעל כולם. סליחה.
זאת פשוט האמת. אני יודע שאני... שאני יותר. אני יודע את זה,
כמו שאתה יודע שמחר תזרח השמש. לא... אפילו יותר... כמו שאתה
יודע שהיום זרחה השמש.

חשבתי פעם שאולי זאת הקללה של העולם הזה, שתוקע כל כך הרבה
אנשים מיוחדים ושונים אחד מהשני, ומאלץ אותם לנסות להסביר אחד
לשני למה הם שונים יותר ומדהימים יותר.

אבל הקללה שלי שונה.
למה?
כי אני באמת שונה.

אני באמת... יותר.

בחיי.


תראו, אני לא רוצה להשתחצן, באמת... אני מרגיש ממש מגעיל על זה
שאני בכלל כותב את הדבר הזה עכשיו. אבל מישהו חייב לדעת שאני
כל כך מיוחד.

למשל, אני חושב שאני ממש שנון. כאילו, באמת, אני עולה על דברים
שאנשים אף פעם לא עולים עליהם. בחיי. יש לי לפעמים כאלה
בדיחות, שאני מדהים את עצמי... ואז אני אומר לעצמי - "בואנ'ה,
יוני, אתה בנאדם מדהים", ואז אני מרגיש כל כך דפוק על זה
שאמרתי את זה בקול ליד קבוצה של אנשים באיזו מעלית.

ואני לא רוצה לחשוב שאני כזה מדהים, אבל אני באמת חושב שאני
מדהים.

יש לי פאקים, כמו לכל בנאדם, אבל אני מודע לפאקים שלי, אז זה
בסדר. אני יודע שאני קצת מבולגן וכל זה, אבל אצלי זה שונה. אני
לא מבולגן כמו שאנשים אחרים מבולגנים, אני מבולגן שיודע שהוא
מבולגן. לא, יותר מזה... יש אחרים כאלה, אצלי זה שונה...
זה...
זה כמו שאתה צופה בסרט על בנאדם מבולגן, ומזדהה עם הבנאדם
המבולגן על מה שעובר עליו בסרט. אתה אומר לעצמך - "כן, הוא
מבולגן, אבל אני יודע שהוא מבולגן, זה הוא, זאת הדמות, זה
הסרט".
ככה זה אצלי.
זה אני.
זה לא פאק שלי, אלא זה אני.
עכשיו אתם חושבים שאתם מבינים, ואתם לא מבינים.
לא, אני לא אומר - "זה הפאק שלי, קבלו אותי כמו שאני". בכלל
לא. ראיתם יותר מדי ערוץ 6.
הכוונה שלי היא שלפעמים אני חושב שאני אמור להיות מבולגן.
שאולי אני עושה את זה בכוונה כי אני יודע איפשהו שככה אני צריך
להיות.

לא, עדיין לא הבנתם. זה לא שאני לא יודע להסביר, זה שאתם לא
יכולים להבין.
אני לא אגיד שזה בגלל שאני יותר מיוחד כי זה יעצבן אתכם.

כשאני עומד עם קבוצה של 37 איש במסדר, אני מרגיש כאילו כולם שם
הם סתם אנשים כאלה שעומדים כמו רובוטים במסדר, ואני היחיד
שמסתכל מסביב וחושב לעצמו - "מעניין על מה כולם חושבים". ואני
מסתכל על שני אנשים לידי וחושב מה אחד מהם חושב על השני כרגע,
ומה הבנאדם הזה עושה כרגע שמציק לבנאדם השני, ואיך הוא מקבל את
זה, ומה הולכת להיות התגובה שלו עכשיו, ומה יקרה, והמפקד עוד
מעט יצא ובטח יגיד לו לשפוך עשרים, ואז אני כבר מדמיין סצינה
שלמה מלאה בפרטים בראש שלי, כאשר אני עומד בצד וצופה על הכל עם
מבט חכם ומבין, כמעין "מושתל". "גיבור יודע-כל".

ואז אני אומר לעצמי - "יוני, תראה איך אתה חכם יותר מכולם פה",
ואז המפקד אומר לי לשפוך 20 על זה שדיברתי באמצע מסדר. ועוד
לעצמי. אבל אז אני מבין שלא הייתי אמור לשפוך 20, שזה בסדר,
שהמפקד הוא רובוט ושהוא חורג מהתסריט שלו.
וכשאני קולט את זה, אני שמח, ומחייך לעצמי.
ושופך עוד עשרים, כי חייכתי, ועוד לעצמי.

אני אוהב לחשוב על השאלות הכי חסרות טעם שאפשר.
"מה בן-דוד של דודו זר עשה באותם רגעים שבהם אני הייתי בים
לפני 4 חודשים עם חברים שלי".
מרתקת אותי העובדה שבאמת יש תשובות לשאלות כאלה.
את אנשים אחרים זה לא מרתק.
וגם אם כן, הם לא יבזבזו שבועיים מהחיים שלהם בשביל לשאול את
ענת ממודיעין אם לדודו זר יש בני-דודים.
בטח שהם לא יקנו כרטיס אוטובוס לעפולה ויתחקרו את הבנאדם לגבי
קורותיו ב-14 ביולי 2002.

אבל זה יכול להיות גם משהו יותר פשוט.
"האם, באופן עקרוני, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ולשים אותה
באמצע הכביש הראשי של העיר שלי, ואז ללכת, לקנות גלידה, ולעמוד
מול הגיטרה תוך כדי שאני אוכל את הגלידה כשאני מחזיק אותה
מהגלידה עצמה ואוכל את הגביע?"

מוזר, נכון?

אבל הנה, תחשבו על זה שאני יכול תוך 10 דקות להיות במצב הזה,
שאני מניח שגם אתם מדמיינים בראש. המצב הזה יכול להתקיים.

ואז יוני מתחלק לשניים.

יוני שחושב על לעשות את זה, ויוני אחר, שנמצא בראש של יוני
הראשון, ועושה את זה.
יוני 1, שחושב על יוני 2 עושה את זה, ויוני 2, שבתאוריה,
בדמיון של יוני 1, עושה את זה.

ואם יוני 1 בעצמו באמת הולך ועושה את זה, אז יוני 2 עומד שם,
באמצע הרחוב, בראש של יוני 1, מלא ציפיה והתרגשות, ומחכה ליוני
1.
וכשיוני 1 עושה את מה שיוני 2 עושה בתאוריה, אז, למעשה, שני
היונים נפגשים, והופכים לאותו יוני.

מיותר לומר שזו תהיה פגישה מרגשת ביותר בין שני היונים.

לא, אתם לא מבינים על מה אני מדבר, ותפסיקו לנסות!
תשמרו קצת על דיסטנס, אה?!
אני מיוחד, תזכרו.


אני, אם איזה מטורף פסיכי יבוא אליי פתאום כשאני הולך ברחוב,
ויגיד לי - "אח שלי, נדמה לי שאני חתול", אני מיד אבין עניין
ואחזיר לו תשובה הולמת ועניינית, משהו מטופש ומגוחך באותה
מידה. כי אני מבין אנשים, אני יודע להכנס לטירוף שלהם, ואני
יודע לשתף פעולה כשצריך.

אבל כשאני עושה את זה לאחרים, נשים זקנות וטיפשות עושות לי
פרצוף מטומטם כזה של - "מה אתה רוצה ממני".
ואז אני מבין כמה שאני מיוחד, כמה שאני שונה.
שונה, בשונה ממטורף.
מטורף הוא בן-אדם שעושה דברים בלי הגיון, בלי לדעת שאין בהם
הגיון.

אבל "שונה"...

שונה זה כשכולם הולכים באותה הדרך, ואתה הולך בכיוון ההפוך, על
הידים, עם עט פיילוט 0.5 תקוע לך באוזן ימין, ומתעקש וצורח
לאלה שעוברים על פניך, שזו הדרך, גם אם היא לא הדרך
ההגיונית. גם אם אתה יודע שהיא לא הדרך ההגיונית, אבל מאמין
שאם תחשוב מספיק, ואם מספיק אנשים יחשבו שהיא הדרך ההגיונית,
הרי שיש בידם מספיק כח בשביל להפוך אותה להגיונית. הגיון הוא
פונקציה של המחשבות שלנו, אתה ממלמל לעצמך.

אבל אז נגמר לך כבר הקול בגרון, והידיים מתעייפות מלעמוד.
ויש קצת שקט, והרוח נופלת לך ישר על הפנים. ואתה מתחיל להרגיש
קצת מטופש, ככה. והשיער מתעופף אחורה, ומשכנע אותך ליפול
בכיוונו.
והאנשים ממשיכים ללכת מולך, בכיוון הנגדי לנוף שנשקף מולך -
ים, זריחה כתומה, הרים. ואתה עומד ככה, על הידיים, ועם יד אחת
פנויה מצביע על הנוף הזה, שרק אתה יכול לראות. משתאה, וממלמל
לעצמך בבילבול, לא מבין למה אף אחד לא מסתכל אחורה, רק לרגע,
לראות על מה אתה מדבר.

ולאט לאט נשארים מולך פחות אנשים, שפחות אכפת להם.
ואתה כבר לא ממש יודע אם אתה מסתכל עליהם, הולכים הפוך, או
שאתה מסתכל עליהם הולכים, הפוך.

ויש רגע של שקט.

וכולם כבר עברו הלאה, ואתה נשאר לבד.

אתה, ויוני 2, שמסתכל עליך, ושואל איפה טעינו.

והעט נופל לך מהאוזן.

והידיים כבר עייפות מלהחזיק.