היא ישבה וראתה אותו מתפרק. ככה, כל יום קצת, מול העיניים שלה.
כל יום הוא מוותר עוד. משחרר טיפה את האחיזה. את הרצון. מרפה.
מצב הגוף שלו מתדרדר. בהתחלה הוא לא היה יכול ללכת יותר.
הרגליים פשוט החליטו להפסיק לשתף פעולה. סרבו לפקודות שהגיעו
מלמעלה, וכאילו כדי להכעיס עוד יותר, הן גם התנפחו. התנפחו
מעבר למידה הרגילה. מעבר לצורה הרגילה של כף רגל.

הבת שלו דאגה להביא לו נעליים מותאמות במיוחד. נעליים רכות
כאלה, שמקבלות את הצורה של הרגל, ולא להפך... הבת שלו עובדת
סוציאלית. היא מטפלת בקשישים בבית האבות שבו היא עובדת כבר
עשרים שנה. היא נגמרת מבפנים כשהיא מביטה בו, באבא שלה, חומק
ככה. והיא בכלל לא חושבת על הגוף שלו. הגוף זה לא העיקר.

הוא הפך להיות מריר. מריר כמו שלא היה אף פעם. על אשתו הוא זרק
את הכול. לא שמצבה היה טוב בהרבה. האמת, הוא לא השאיר לה
ברירה. עד היום הוא מסרב לשבת בכיסא גלגלים. שתסחב.  את הגאווה
שלו היא סוחבת. אחרי הרגלים התחילו להתנפח הידיים. האצבעות שלו
אבדו תחושה.  נראה היה שהאור בעיניים שלו כבה. בחדר שלו, בתוך
תיקי נייר מתפרקים, היו דפים על גבי דפים בכתב זעיר ולא ברור.
הוא מילא אותם פעם בבדיחות ובשירים שכתב ביידיש ובעברית. הוא
היה הכוכב של התיאטרון האידי. המלך הלא מוכתר שלו. כתב את
הדברים הכי מפורסמים. גילה ועבד עם כל הכוכבים הגדולים. ביחד
איתו, גם התיאטרון הזה גוסס. מאבד את רצונו לחיות. מאבד את
הקהל שלו.
כשעזבו אותו הידיים, הוא ידע שזה הסוף. שכל מה שנשאר לו זה
פשוט לשבת שם ולבהות.

היא הבחינה שהוא איבד את התיאבון. בהתחלה היא חשבה שזה יעבור
לו, שזאת רק תקופה. אבל מהר מאוד הוא התחיל לרדת במשקל בצורה
לא מבוקרת ועל העור שלו התחילו להופיע פצעים וגירויים. הוא אמר
לה שהוא לא רוצה לאכול. האיש הזה, עב הבשר לשעבר, אמר לה שהוא
לא רוצה לאכול יותר.

היא תמיד בישלה. הם העריצו במשפחה את האוכל שלה. הנכדים שלה
אמרו לה תמיד, שאפילו שהאוכל של אימא טעים, אין כמו האוכל של
סבתא. היא היתה מתקשרת אליהם כשהיתה מבשלת משהו שאהבו במיוחד
ומזמינה אותם. בודינקה, ממליגה, סלט דה-בף, בוואריה, נאות,
מוסקה... היא היתה אלופה בזה, אבל הכי הם אהבו וורניקס.
(VARENIKES)

אחר-כך כבר היה גם לה קשה לבשל ולעמוד על הרגליים שעות במטבחון
הקטנטן הזה, והם כבר היו מביאים את האוכל כשהיו באים להתארח.
היה קשה להאמין שמהחדרון הקטן הזה יצאו בישולים בקנה מידה
כשלה... המטבח שלה היה כמו הלב שלה, חם. רק בגלל זה היה בו
אין-סוף של מקום.

הרופא אמר שהוא כבר לא יכול לאכול יותר. לא באמת. הוושט שלו
כבר לא מספיק חזק בשביל לדחוף את המזון אל הקיבה. השיניים שלו
מונחות לידו בכוס כבר שנים. חיברו לו צינור ליד. השפתיים שלו
התנפחו והתבקעו. לפעמים היא מרסקת לו דברים בבלנדר והוא שותה
אותם עם קש. מעט מעט. היא עושה לו פירה. מועכת אותו עד לדייסה
עם החמאה והחלב... שמה רק מעט מלח. אסור לו יותר מדי מלח.

הוא הפסיק לדבר. הוא פשוט יושב שם, מקובע לכורסה שלו, עם
הנעליים המיוחדות, הידיים מוטלות בחוסר מעש לצידיו והצינורות
האלה משתלשלים מהבגדים שלו, והוא נוהם. הוא נוהם כשהוא רוצה
משהו. נוהם ומשתעל. הוא משתעל את השם שלה. משתעל ורוטן אליה
שלא שמה לב לרגע שריר ניגר לו מהשפה על הסנטר. רוטן על שלא שמה
לב שהמאוורר מופנה ישירות אליו וקר לו. רוטן על שהטלוויזיה
רועמת מדי, רוטן על שלא שומעים כלום. רוטן.

היא יושבת על הספה מאחוריו. מנסה להעביר את הזמן איתו בדרך הכי
נסבלת. היא אוהבת אותו היום כמו אז. הם לא יבינו את זה. הם צפו
בו מרוקן אותה מהחיים ולא הצליחו להבין איך היא עדיין אוהבת
אותו כל-כך. למרות המרירות החדשה, הקמצנות, הפרנויה.

היא מפחדת.  היא פחדה כל הזמן. היא פחדה ללכת לישון בלילה. הוא
התחיל ללכת לישון בתשע בערב. היה עייף כל-כך פתאום, והיא
המשיכה להישאר ערה עד השעות הקטנות. מביטה בו ישן. דופקת לו על
הגב בכל פעם שהיה מתחיל להשתעל. בכל פעם שהיה נאנח. היא חששה
להשאיר אותו לבד. אפילו בשנתו. בבוקר היא מפחדת לפקוח את
העיניים. בכל פעם שהיא מגלה שהיא ערה, הדבר הראשון שהיא עושה,
הוא להקשיב. אפילו בגילה המתקדם, את הנשימות הכבדות שלו לידה,
אי אפשר להחמיץ. היא נושמת לרווחה בדו ערכיות, ובין הנשימות
פחד אחד מתחלף בפחד אחר. עוד יום איתו. עוד יום עם עצמה.

אם הם היו יודעים על המחשבות שמקננות בה בפנים. המחשבות האלה
שאף אחד לא יודה בהן בקול. היא לא ידעה אם היא מעדיפה למות
לפניו. העול נראה כבד בשני הכיוונים. היא ידעה שכמה שהיא תכין
את עצמה לזה, זה לא ישנה. יום אחד היא עלולה להתעורר בלעדיו
ואז הכל ישתנה.

בינתיים היא חיה מביקור לביקור של המשפחה. הילדים שלה, והנכדים
שכבר היו גדולים מספיק והגיעו לבדם או עם בני ובנות זוגם. היא
יושבת שם ומקשיבה להם מספרים לה על העולם שבחוץ. על העבודה
שלהם, על הסרטים שראו, על איך הם גולשים באינטרנט.  היא לא
יודעת מה זה אומר, לא באמת, אבל האור שהיה להם בעיניים כשהם
מדברים על זה, זה מה שטוען אותה לעוד כמה ימים.
היא מזהה את האור הזה. אותו אור שהופיע בעיניהם כשאכלו את
האוכל שבישלה.

איתו הם בקושי מדברים עוד. הם לא מבינים את המלמולים שלו. את
הרטינות. קשה להם לראות אותו ככה. לא כמו לה, אבל קשה להם. הם
איבדו את היכולת לתקשר איתו. אין שפה, אין תנועות.

רק היא עוד מבינה אותה. אישה, אם. מבינה שיחות שלמות עם בעלה,
ילדה, מתוך גניחות ושיעולים.
רק היא נותרה לעזור לו. לתרגם את חרחוריו לעולם. הוא הרי מבין
הכל, קולט הכל.... בינתיים.
רק הרשת המבודדת הזאת של כשלון הגוף. כמו מים בריאות שלה,
מדביקה נקבובית לנקבובית.

על השולחן הקטן בסלון, נחים כל המגזינים שויתרה עליהם מזמן.
היא ויתרה על הספרים. אין לה סבלנות יותר. סדר היום שלה הצטמצם
לדאגות סביבו ולמקומות הקטנים שהם היא צריכה לטפל גם בעצמה.
היא רואה אותו מתפרק מולה. כל יום עוד קצת. רואה אותו מוותר על
האחיזה. היא יודעת מה הולך להיות הדבר הבא. דעתו כבר לא מאוד
צלולה. היא לא יכולה להסיר ממנו את העיניים אפילו לרגע.





   מוקדש לזיכרו היקר של סבי אשר קורן