כדור וכוס מים קטנה בדירה ריקה עם 4 חברים, לחץ, כ"כ הרבה לחץ
ופחד משתלטים על כל החושים. לקחתי את הכדור והכנסתי לפה בידיעה
שמכאן אין דרך חזרה....
הלכתי לחדר הסמוך כדי לשים מוזיקה שאני אוהבת -הבאסים האלה,
איך שהם מגיעים לי אל הלב כאילו היו מילים מתוך שיר עצוב. לא
עבר הרבה עד שהתחלתי להרגיש משהו עצור בתוכי -בועה כזו, בדיוק
במרכז החזה, הרגשה כבדה ולא נוחה, בועה שהתמלאה ברגשות תוך
שניות התישבה לי בחזה. שאלתי את כולם אם הם מרגישים את זה, והם
אמרו "כן כן..."בפנים מוזרות וכואבות כאלה. תוך כמה דקות
התחלתי להרגיש כאילו הבועה הזו מתמוססת בתוכי -וכל חלק מתוכה
בורח לאזור אחר בגוף שלי. אהבה- אהבתי אותם, את הכול. הבועה
החלה להשתולל לי בגוף, היא מנסה למצוא דרך החוצה, והיא הופכת
למיליון בועות שכל אחת רצה למקום אחר, והם רצות מזיזות לי כל
חלק בגוף -התחלתי לזוז לצלילי הבס בשירים. כל רקיעה מיססה בועה
אחת בתוכי, אבל היו מיליון -וכולן רצו לצאת. כל בועה כזו
שיוצאת השאירה חלל ריק בתוכי שהתמלא במהרה בבאסים של השירים.
חיוך  ענק היה תלוי לי על הפנים -"זה שיא האושר או שזה סתם
חלום?" שאלתי את עצמי. מה שבטוח זה לא מציאותי -זה לא מכאן.
כ"כ הרבה אהבה, אהבה בלי פחד ובלי כאב...
החושים החלו להתערבב השמיעה עם הראייה, הטעם עם הריח. כל נגיעה
הייתה מורגשת בחושים עליונים, כל צליל היה חד וחזק. לכל דבר
הייתה משמעות גדולה יותר, חשובה יותר -אבל כלום בעצם לא היה
חשוב. זה סרט, כל דבר שנגעתי בו, אחזתי בו בכל החושים ביחד,
ועדיין לא יכולתי להגיד מה יש לי ביד. הכל מעורבל והאנרגיה לא
מפסיקה לבעור בי. התחלתי לקפוץ ולרוץ בבית מתוך שמחה, רק אושר
היה בתוכי. ואז זה פסק, בבום, פתאום הכל נעלם, כאילו האושר
ריקד לו על איזה צוק עד עכשיו אבל עכשיו הוא קפץ למטה, תוך
שניות הוא נחת על קרקע כואבת -אל תוך פחד. לאחר שחוויתי את שיא
האושר לקחו אותי לסיור בגהנום. שיא הכאב התגלה לפני -אוסף של
מחשבות רעות, זיעה, לחץ, פחד מכל דבר שזז. נרגעתי לשניה,שטפתי
פנים ו...הוא זינק חזרה,האושר,הוא חזר!
השעות חלפו מהר ואיך שהוא מצאתי את עצמי מתנשקת דקות ארוכות עם
אחת החברות הטובות שלי במושב האחורי במכונית של חבר קרוב.
נירדמתי, כאילו כיבו לי את הראש עם מתג, ממש בשניות.
לאחר 4-5 שעות העירו, כל החברים הטובים שנראו כ"כ שונה פתאום.
הייתה בי מן תחושה שהכל חדש,נקי, מסודר, יפה מהרגיל.
הכל עבר כאילו לא היה. חזרתי הביתה אל ההורים הדואגים "אנחנו
מקווים שאת לא עושה שטויות." הם אמרו כשהגעתי. "אני? שטויות?
מה פתאום?" עניתי, ולא שיקרתי כי מה שעברתי היה הדבר הכי רחוק
משטויות.