נוגע.
לא נוגע.
נוגע.
לא נוגע.

ישבתי בחדר ההמתנה, חזרתי לכמה רגעים לילדות, לתקופות שהייתי
מבלה בחדרי המתנה שכאלו.
בשלב מסוים הצעצועים מפסיקים לעניין, אז מתחילים לפתח משחקים
דביליים עם האקווריום שיש בחדר המתנה של כל רופא שמכבד את
עצמו.

נוגע.
לא נוגע.
נוגע.
לא נוגע.
וחיוך דבילי נמרח לי על הפרצוף.

אני מתיישב בפינה חשוכה, מהמוזיקה אי אפשר להתחמק, מהאנשים
כן.
כל חמישי, כל שבועיים, כל הזמן פה.
מנסה לנווט בין חוסר המגוון האנושי.
ותמיד אותו הדבר.
תמיד זה נגמר בנגיעה חפוזה, יד פה, שפתיים שם.
לפעמים אפילו יותר.

נוגע.
לא נוגע.
נוגע.
לא נוגע.
ושוב חיוך, רק הפעם אמיתי.

אף פעם לא היו לנו פוזות של סרטים.
אני לא לקחתי אותך לים בשקיעה, אתה לא ענית לי שבוע אחרי
המריבה הראשונה.
ואני יודע שאכפת לך, אני יודע שהבאת שינוי, אני יודע שאתה
אמיתי, קיים, ומרגיש.
ואני נוגע, להרגיש שאתה איתי, להרגיש שכל המחיצות התמוטטו,
ואתה נותרת מחייך.

נוגע.
לא נוגע.
נוגע.
לא נוגע.
וכבר לא מחייך.

סוגר מעגל בחדר המתנה.