"בקיצור, אל תשכח, כל יומיים, חצי בקבוק של מיים מינרלים,
השארתי לך מפתח בתיבת דואר, אה, ו... אני לא שוכחת, 3 פאקטים
של מרלבורו לייט, והשוקולד הלבן הזה שאתה אוהב. יאללה, אני
חייבת לסגור את המזוודות, יש לי מונית עוד עשר דקות, ביי
מתוק". עוד הספקתי לשמוע אותה מנתקת, תוך כדי שאני פולט
"ביי... גם לך...".

היא היתה כזאת. אין מה לעשות. מן טיפוס כזה. היא תמיד היתה
לחוצה, ממהרת, הפעם היא טסה לגרמניה לשלושה שבועות, ללמוד
מערכת חדשה, או משהו בסגנון. לא ממש עניין אותי. גם אותה לא,
את האמת. אבל היה לה את הכישרון הזה, להראות נלהבת מדברים כאלה
רגילים. לי לא ממש. מה אכפת לי, העיקר שיהיו לי מספיק סיגריות
לחודש, או קצת פחות.
האמת היא ששכחתי לגמרי מהעניין הזה. יומיים אחר כך היא התקשרה
אליי מהמלון. "לא שכחתי, מה אני? סנילי. כן. חצי בקבוק לכל
עציץ, מיים מינרלים, המפתח אצלי, כן, ביום חמישי אני אקפוץ
להשקות אותם שוב".

היא היתה חייבת לזוז, יוצאת למועדון. לשתות, קודם בענייני
עסקים, אחר כך פלאז'ר. לא שהיא חייבת לי הסברים. כבר כמעט שנה
שאין ביננו משהו. אבל אנחנו נפשות תאומות, ככה לפחות היא
חושבת, ואסור לנו להפרד לגמרי, רק בכאילו, בשביל לבלבל את
הגורל. בפנים אנחנו ביחד תמיד. תמיד. ככה היא היתה אומרת.
ואני, מה אכפת לי, לא ממש הקדשתי לזה מחשבה, נפשות תאומות...
שיהיה. להזיק זה לא יכול.
למען האמת, אני כבר לא ממש חושב עליה. יש לה את העבודה הצהובה
שלה, באיזו חברת הייטק, או משהו בסגנון, וחבר חדש, רונני, טוב
כבר לא ממש חדש, אולי כבר איזה חודשיים, שלושה. דוגמן מהרצליה,
או משהו באיזור. עכשיו הוא גר באיטליה, כי שם כנראה מסתובבים
כל הדוגמנים והדוגמניות, בגלל הנופים, לפחות ככה היא אומרת,
אבל הוא בא לבקר מידי פעם. בקיצור, לא ממש אכפת לי. אז שכחתי
ממנה לגמרי. עציצים. זה לא ממש מה שיש לי בראש. יש לי דברים
יותר חשובים לעשות. טוב, בעצם לא ממש, אבל עציצים. אי אפשר
להאשים אותי ששכחתי.

בדיוק שבוע אחר כך היא התקשרה שוב, "הכרתי מישהו, מדהים,
קוראים לו פטריק, הוא מבלגיה, כן... טעים כמו השוקולד, אתה
תאהב אותו, כל כך מצחיק, לא, מה פתאום במקום רונן, זה בנתיים
סתם ככה אתה יודע, אולי אני אשאר כאן עוד שבוע, לא יודעת, אני
מקווה שאתה לא שוכח, חצי בקבוק, טוב טוב, אני לא אזכיר לך
יותר, מתגעגעת, אה, קניתי לך בקבוק דרמבוי מתנה, את זה שאתה
אוהב, אני חייבת לך, יאללה מתוק... חייבת לעוף, הוא לוקח אותי
למסעדה איטלקית, איזה חמוד, אתה באמת חייב לפגוש אותו, יאללה,
שמור על עצמך מתוק, נדבר".

טוב, הבטחתי. זה לא יפה. הערב אני קופץ לדירה שלה. את האמת זה
לא כל כך רחוק, כמה דקות הליכה. וזה לא שיש לי יותר מדי מה
לעשות. דיי נתקעתי עם הספר שאני כותב. או יותר נכון מנסה
לכתוב. טוב, קצת יותר מנתקעתי. אני לא ממש יודע איך להתחיל.
אבל אצלי זה ככה, מהרגע שאני אכתוב את השורה הראשונה , הכל
יתחיל לזרום כמו מעיין, אני יודע, אצלי זה ככה, אבל היום אין
לי ממש השראה.
אז התחלתי ללכת, לכיוון, זה עניין של שבע דקות, חמש בעצם, אבל
קיצרתי דרך הדרגסטור של מיקה, כי בדיוק נגמרו לי הסיגריות, וגם
התחשק לי לאכול איזה משהו מתוק. ומפה לשם מצאתי את עצמי יושב
עם דורי ולוקו בבית קפה החדש בבוגרשוב, גם כי שמעתי שממלצרת שם
המדהימה הזאת שלמדה איתי באוניברסיטה, וגם כי אין לי משהו יותר
טוב לעשות בדרך כלל, חוץ מאספרסו קטן, אהה..ופגשתי את רותי, או
רותה, לא ממש הקשבתי, אולי רות, אני לא ממש חזק בשמות, כי פשוט
הייתי עסוק בלנסות להזיז את העיניים מהחריץ השזוף שלה, ואז
נהיה כבר מאוחר, מצאתי את עצמי חזרה בבית, איתה, זה היה רוני,
ידעתי. והיא כולה היתה שזופה. ולמי בכלל היה זמן לחשוב על
עציצים. במיוחד עכשיו, כשהיה לי משהו קצת יותר טוב לעשות.
כמעט שכחתי ממנה לגמרי, ממנה ומהעציצים, עד ששוב היא התקשרה.
"מותק, איזה קור פה, חבל על הזמן, סיימתי את כל העניינים של
העבודה, ואני נשארת עוד קצת, שבוע, שבוע וחצי, ממש יפה פה, הכל
שקט וירוק, אנד איי אם הווינג סו מאצ' פאן עם שון. איזה
פטריק?, אה לא, הוא היה קצת חולה נפש, לא, שטויות, אני אספר לך
הכל כשאחזור, אני לא מזכירה לך אפילו, בקשר לעציצים, יאללה
מתוק, אנחנו הולכים לאופרה, היית מאמין, טלי שלך, עם שמלת ערב
שחורה באופרה, לא!!!  השכרתי, כאן זה מקובל, זה משהו של כרמינה
בורנה, אני לא ממש זוכרת, הוא כבר יוצא מהמקלחת, אני אשאל
אותו, טוב, בפעם אחרת, ביי מתוק, תעשה חיים".
איזה טעות... איך שכחתי. ועוד הבטחתי. טוב, אין ברירה, למרות
שנראה לי שקצת מטפטף בחוץ, אני זז עכשיו, נקווה שהם יתאוששו,
העציצים המסכנים. חצי בקבוק מיים מינרלים לכל עציץ.

מי בכלל משקה עציצים מפלסטיק