זה מכתב שכתבתי לדודות שלי, אני לא אשלח להן אותו. בחרתי לשים
אותו פה, ופשוט להוציא את מה שיש בפנים.


דודות נחמדות שלי.
פתאום איכפת לכן מאבא שלי!? איכפת לכן שהוא נכה?! שהוא חולה?!
שהוא לא יכול ללכת?!
אמא שלכן, סבתא שלי בבית חולים ואתן אפילו לא אמרתם לו!!
חיכיתם לרגע שהיא תגסוס ותבקש אותו! ! !
הוא עשה את כל המאמצים שהוא יכול, והוא נסע לשם, לנהריה. לבית
חולים, כדי לראות את אמא שלו.
וכשהוא הגיע, נתתן לו נשיקה וזהו! לא שאלתן מה שלומו, אבל זה
לא רלוונטי.
מה שהכי מעצבן אותי זה שהוא אחיכם הבכור ואתן שמות עליו זין!
רק בגלל שהוא נכה אתן חושבות שאפשר לדרוך עליו?! חושבות שאפשר
לשקר לו!? הוא לא טיפש!!!! יש לו שכל! הוא מבין רמזים! הוא
קורא מבטים!
התקשרתן אליי ואמרתן לי לארגן אותו, וכשאמא תבוא שנזמין מונית
כדי שהוא יבוא. מי ישלם על המונית!? חשבתן על זה?! עם איזה כסף
אנחנו אמורים לשלם?! הא!?
אם אתן משחקות אותה שאיכפת לכן לפחות תשחקו אותה עד הסוף!

אבל איכשהו אנחנו הגענו. התקשרנו לשני, והוא ביקש את האוטו של
דוד של שלי, ובאנו. ב-12 בלילה הערנו את אבא ובאנו.
והיום, היום התקשרו אליכן מהמחלקה ואמרו לכולם לבוא. אבל הפעם,
אתן כן הודעתם לאבא שצריך לבוא. פשוט "שכחתן" לקחת אותו.
חשבתן על מה שזה עושה לו?! הוא במיטה בוכה על אמא שלו, ואתן
שם, אתן יכולות לראות אותה, הוא לא יכול!!!
אבל זה בסדר, הוא בן אדם חולה, אפשר לדרוך עליו.
אתן שכחתן שהוא בן אדם, חוץ מהעובדה הזו שהוא חולה.

דודה רותי, כשנודע לך שיש לאבא סרטן במוח, וגדלו לו שתי
גרורות, את התחלת לבכות, נכנסת להלם, אמרת שאת תתקשרי כל יום
ותבואי פעם בשבוע.
מתי באת!? מתי התקשרת!? אתן וידעות להתקשר רק כשאתן צריכות
משהו! זהו! אם אתן לא צריכות משו אבא לא קיים בשבילכן!

אחרי היומולדת של ממה (סבתא שלי) אתן נסעתן לטיול "משפחתי"
(כמעט כל האחיות) לחוף דור. את אבא חשבתן להזמין!? כנראה חשבתן
שהוא חולה מידי כדי לצאת לחופשה.
אתן מדהימות אותי כל פעם מחדש עם הצביעות שלכן, זה פשוט הורג.

אין לי מה להגיד לכן, אתן לא אחיות, אתן לא בנות, אתן לא
דודות! אתן אפילו לא בנות אדם.
אני לא מדברת על כל הדודות. אני מדברת על ה"מנהיגה" שבכן.
עלייך, דודה מרים. וכן, גם עלייך דודה רותי ודודה רחלי.
ואת דודה רחלי, שאפילו את השם שלי לא זכרת. קוראים לי רעות, לא
לירון. רעות.

אני מבינה אתכן, שאתן חושבות שאם נספר לו את האמת, זה יזיק
לו.
אבל לשקר לו ואז להפיל עליו את האמת, לא יזיק לו?!?!
מה חשבתן להגיד לו כשהוא יראה שאנחנו נוסעים לבית חולים, ולא
לבית של ממה!? מה חשבתן שנגיד לו כשהוא רואה שאנחנו הולכים
לטיפול נמרץ!? מה!?
אבל אני, כמו טיפשה, שיתפתי פעולה, ואמרתי לאבא שממה חלמה חלום
רע והיא ביקשה שכולם יגיעו אליו. והוא התחיל לבכות, הוא הרגיש
שמשו קרה. הוא הרגיש שמשו לא בסדר.
אז אמא החליטה להגיד לו את האמת, ולא להפיל עליו את זה בבום.
היא סיפרה לו שממה בבית חולים, והמצב לא טוב, והיא ביקשה לראות
את כולם, בגלל זה אנחנו הולכים.
התחילו לו הכאבים בחזה. ואנחנו ניסינו להרגיע אותו. הוא לקח
כדור מתחת ללשון, ונרגע.
הוא ראה את ממה, הוא לא בכה, הוא הראה לה שהוא חזק. הוא נישק
אותה. הוא החזיק לה את היד. הוא דיבר איתה.
לראות את אמא שלך במצב כזה זה לא קל, והנה, הבנאדם החולה הצליח
לעשות משו שאתן לא הצלחתן. הוא הראה לממה שהוא חזק. הוא בא
מעפולה לנהריה באמצע הלילה כדי לראות אותה.
מסתבר שהוא לא כזה מסכן כמו שחשבתן, הא?

יש לי רק דבר אחד להגיד לכן. אולי יותר.
אם אתן באמת הייתן אוהבות אותו, הייתן עושות את המאמץ הקטן
ומרימות טלפון. לא באות, פשוט להרים טלפון. זה היה משמח אותו.
הוא עדיין יוסף, הוא עדיין אחיכן הבכור. הוא זה שהיה אבא שלכן
כשסבא נפטר. כנראה אתן שכחתן את זה... אבל הוא לא. וזה כואב
לו, זה מכאיב לו, אתן מכאיבות לו.
הוא עדיין בנאדם, בנאדם חולה, אבל בנאדם.