אני זוכרת עוד את אותו לילה. שהסתובבנו שם, עם השלטים, הדגלים
והכל. פסטיבל יום עצמאות שכזה למרות שיום העצמאות עוד רחוק כל
כך. כל כך הרבה אנשים שהיו שם, כל כך הרבה סוגים.
המוכר של הסוכר, עם ריח המתוק כל כך- למרות שלא נראה לי שהלילה
היה לו כל כך מתוק. השוטר בכניסה בעל ריח הזיעה שמעידה על הלחץ
והעבודה שהוטלה עליו. או שאולי פשוט על מצב ההגיינה שלו...
נהג המונית שאמר "להיזהר ולהביט לכל כיוון כי היום, אי אפשר
לדעת" כאשר ריח האפטר שייב הזול מתערבב עם ריח עשן הסיגריות
כשהוא נושף תוך כדי ריחות.
האנשים, כל כך הרבה אנשים שעמדו ביחד, שהאמינו ביחד, שהפכו
לאחד- כמו הריחות שלהם כאשר קשה להבין מי כאן מריח יותר
מהשני.
ואז הגיע ריח הדם הטרי.
ריח הדמעות שלא הפסיקו לזלוג מכל כך הרבה עיניים עד שכבר היה
קשה לדעת למי שייכת כל דימעה. ריח הפרחים, ערמות הפרחים שנשארו
שם. ריח העצבות הכללית. ריח של בושה - מתכתי שכזה.
ואז בא ריח הגשם ששטף את כל הריחות האחרים. העצבות שלו ניצחה
את הדמעות של כולם ושטפה את שאריות הפרחים...
וככה נשאר המקום מיותם מריח.
רק פעם בשנה, כשמתקרבים ומגיעים לנקודה מסוימת אי אפשר לנשום.
הדבר היחיד שמריחים הוא ריח השעווה והנרות שעוד מעט כבים.