הם נכנסים לאוטובוס, שניים, היא נראית לא רע והוא בכלל לא
בליגה. הוא מחייך את החיוך הטיפשי שהוא תמיד מחייך והיא ממהרת
להתיישב. יושבים מרכלים, הוא אומר משהו חכם, היא צוחקת ונראה
לו שהפעם זה זה. הם יורדים מהאוטובוס, נפרדים ואיש איש לדרכו.
הוא הולך הביתה, זחוח מהמחשבה עליה ועל ארוחת הצהריים הקרבה
והיא הולכת לשיעור פרטי, היא די עצובה, אין לה כוח לשיעור
ובכלל נמאס לה מהלימודים. כשהיא פוגשת אותו כל הדיכדוך עובר,
הוא נראה טוב ואולי היא תוכל ללמוד עוד משהו חוץ מאנגלית.
הוא ממשיך הביתה ובדרך רואה כמה נערות בלונדניות, הן מצחקקות
והוא חושב לעצמו כמה שזה טיפשי ואיך היא לא כזאת, היא באמת
היתה מיוחדת, תמיד אמרו לה ותמיד ידעה גם בלי שאף אחד אמר לה,
היא הרגישה שמשהו שונה בה ואולי דווקא בגלל זה היה לה הסיכוי
איתו, היא נכנסה והוא שאל אם היא רוצה לשתות משהו, היא בקשה
מים והוא נתן לה ונגע בידה כאילו בטעות, היא הסמיקה, אבל הוא
לא שם לב. הוא אף פעם לא שם לב, גם אחר כך כששכבו הוא לא שם לב
איך היא לא נהנית, איך היא חשבה שזה יהיה שונה, שזה יהיה הרבה
יותר טוב, שיהיה כמו אגדה.
כשספרה לו על הכל וגם על הפאשלה שלו, איך שגמר מהר, הוא צחק,
אבל בכה מבפנים, הוא הסביר לה שבנים מתרגשים לפעמים יותר מידי,
היא אמרה שבגיל שלו זה כבר לא מתקבל ושאלה אם זה קרה גם לו
פעם. הוא לא ענה, מה הוא יענה? שהוא עדיין בתול?! זה לא שהוא
היה צריך להגיד, ראו עליו ישר ובכל זאת הוא שיקר וניסה להסתיר.
כשהיו שואלים אותו על זה או מזכירים הוא היה מתחמק, ממציא איזה
משהו או שמספר על משהו שראה בסרטים של אחיו הקטן.
היא היתה תמימה אז היא האמינה לו, זה מה שאהב בה כל כך, את
התמימות שלה, מעבר לזה שהיתה כל כך שונה, מעבר לעניין שהיה בה,
פשוט זה שהוא יכל לספר לה את השקרים האלו והיא האמינה. לא היה
אכפת לו שזו עבירה, גם לא היה אכפת לו שהוא משקר ושאחרי זה לא
יהיה כלום ושכולם חוץ ממנה התמה ידעו שבפעם הראשונה זה לא כזה
כיף ואפילו קצת כואב.
כשהוא גילה את זה הוא ישר אמר שהוא הולך להרוג אותו, הוא ידע
שהוא לא יעשה את זה וגם היא עם כל התמימות שאחרי האירוע קצת
נעלמה ידע שהוא סתם אומר. כי הוא לא היה מהאלה, ישר ראו עליו,
הוא לא מהאלה שהולכים ומכניסים מכות ובכל זאת היא באה אליו
לבכות וגם הוא בכה, אבל בלב כי לא רצה שתדע שהוא אוהב ולא רצה
שתחשוב שהוא כזה, למרות שראו עליו, ישר ראו שהוא מהבכיינים...