כל כך כאב לי. כאב לי שלא יכולתי ללכת, שלא יכולתי לנשום, שלא
יכולתי לחשוב. כל מה שהרגשתי, ראיתי, נגעתי, הייתי באותם רגעים
- היה כאב.
לא יודעת מתי בדיוק זה התחיל או למה, זה לא היה כאב של קלקול
קיבה או של התרגשות לפני מבחן, גם לא לחץ כזה שמאיים לפוצץ לך
את הראש למיליון חתיכות זעירות. זה היה כאב כבד, קשה, אכזרי.
קרסתי על הספה הארוכה בסלון, מתפתלת מהכאב. בכל הגוף - כל הגב,
הראש, הבטן וגם בפרקי האצבעות, כאב של כאילו לקחו לך פטיש
ודפקו לך על כל העצמות הכי קטנות ופשוט פוצצו אותם.
עינוי, איזה עינוי. שכבתי על הספה וחשבתי שהנה, זהו, אני אפסיק
להתרכז קצת בכאב הזה - ואני אשתחרר מהגוף שלי, לטוב ולרע. כמעט
עמדתי לעשות את זה ובזמן שתהיתי אם באמת אני אראה את הגוף שלי
מלמעלה מפרפר מעט ואז דומם - בזמן שאני ארחף לי מעלה מעלה -
הסתובב המפתח בחור המנעול.

היא מיד ראתה שמשהו לא בסדר. "דניאל, מה קרה?" היא אמרה בחרדה,
שומטת את על השקיות שהיו לה בידיים ודוהרת אל הספה הארוכה.
"כואב לי אמא, כואב לי..." מלמלתי, נאנקת, מנסה להתגבר. כל כך
כאב לי, ששכחתי לרגע הכל. הכל.

אמא לא שאלה יותר מדי שאלות. לא איפה הייתי, לא עם מי חזרתי,
לא מה אכלתי או האם שתיתי. היא הביאה לי כוס עם מים קרים. היא
הניחה כריות מתחת לראש שלי. ממש ככה, הרימה את הראש שלי
בעדינות שלא נודעה לי עד אז ותחבה מתחתיו את הכריות, ברכות.
היא הביאה לי כדור אקמול, לבלוע. היא הביאה לי את השמיכה שאני
הכי אוהבת, עם הריבועים הכתומים והצהובים.
אמא לטפה את הראש שלי ואמרה לי 'ששששש', וש'הכל יהיה בסדר, עוד
מעט הכדור יתחיל להשפיע'. היא אהבה אותי באותו רגע.

ולא היה בלגאן בחדר ולא היה עגיל באף ולא היה הנכשל במתמטיקה -

היה רק אני ואמא.