אני קמה בבוקר, הכל שגרתי
יוצאת מהבית ושוב לובשת את אותה המסכה.
מסכה צבועה.
שמחייכת, גם שלא בא לי
שצוחקת, ברגעים שהכי בא לי לבכות
שמקרינה אהבה גם מתי שיש שינאה
שמראה ביטחון, מתי שבא לי לסגת
שמראה רצון, גם ברגעים של כניעה
שמוותרת, גם על מה שהיא הכי רוצה
ובערב, כשאני חוזרת לביתי,
מסירה את המסכה וחוזרת לעצמי.
ושוב, נכנסת למיטה ובוכה
ובוכה על הכל, על העבר, על העתיד ובעיקר על ההווה.
על כל מה שהיה, ושלא יחזור.
מתהלכת בבית כמו שיכורה,
לא מעודכנת במה שקרה.
אני חיה בתוכי, וזה לא ישתנה.
ושוב, אני קמה בבוקר והכל שגרתי.
ביום עם המסיכה, ובלילה בוכה במיטתי
אין לי ברירה ללבוש את המסיכה.
לא אחשוף את פרצופי, לא משנה מה.
לא אבכה, גם ברגעים שהכי בא לי לבכות.
ולא אשנא, גם מתי שהכי ימאס לי מכולם.
אוותר על הדברים שאני הכי רוצה,
ואקרין ביטחון ברגעים הכי קשים.
לא אכנע גם אם ארצה בכך הכי שבעולם,
אשחק אותה שמחה ומאושרת עם כולם.
ובלילה, כמו בכל לילה, אשוב למיטתי הריקה,
ואבכה בכי מר של אכזבה.
אחרי הכל אני סתם ילדה,
סתם אחת לא כזו חשובה. |