מזה כבר כמה ימים שכואבת לי שן הבינה. הכאבים החלו בעת ניחום
האבלים שהשתתפתי בו ביום ראשון, בזמן שחככתי בדעתי אם להזכיר
לאותם אבלים את הפרשה המצערת שקרתה למנוח בבריכת הדגים
שבז'נבה. הכאב החד שפלח את מחשבותיי גרם לי לחשוב בתחילה
(באופן מפולח, כמובן) שזהו סימן מאיזשהו גורם שאומר לי לא לספר
למסובים את הסיפור. אבל מאותו רגע הכאב לא עזב אותי וכך גם
התוגה שבלב.
ימים ספורים הסתובבתי בין משבצות המונופול של חיי נושא על גבי
את הכאב הזה, שכלל וכלל לא היה בית מלון, ושרץ בפי כמו מנסה
לחדור לנבכי מוחי דרך לועי. כעבור ימים ספורים בהם הצלחתי
לקבוע למרפאת השיניים "הוצאת שורש" , התייצבתי שם יושב עם הכאב
והתוגה שבלב. כשהגיע תורי והאחות השמנמנה קראה לי לתוך חדר
הטיפולים, נרעדתי מעט.
על כסא הטיפולים אין צורך להרחיב את הדיבור - כל אותם כלי
משחית פולשניים ורוטטים שדומה שפותחו בידי מלך השאול בכבודו
ובעצמו, ריח החיטויים שבאוויר ונוכחותו המטרידה של הדוקטור
מוכרים לרוב האנשים הסתומים, העקורים והמכותרים שבעולמנו
הפתלתל והמורכב.
הטיפול החל. הרופא ביקש אותי לפתוח את פי לרווחה, אך מכיוון
שתמיד הייתי ליברל קיצוני סירבתי. האסיסטנטית התקרבה לאוזני
הפגיעה ולחשה לי דבר-מה, ומאותו רגע ואילך פי אנוס היה להיות
פעור לרווחה בשל התדהמה שאחזה בי. הם החלו לשאוב ולתחוב, לקדוח
ולפתוח, לפצוע ולגדוע, ותוך כדי כל זאת הסביר לי הרופא מה
בדעתו לעשות: עקירת השן לא תספיק, ויהיה עליו להוציא גם את
העצב שתחתיה, שגורם לי לכל הכאבים.      
התעוררתי. התאוששתי די מהר, חשבתי לעצמי בעליצות-מה. מוטל
הייתי על המדרכה ליד הקליניקה, ארנקי לא היה עמי, ופי היה כעת
מחולל. אך למרות כל אלו, חשתי שמחה גואה בלב, ושכל חיי הם
תרכיז צבעוני של אושר. אכן, עם הבינה נתלש גם העצב, ונשארה רק
השמחה הבורה שבלב.