שמעתי את אבא שלי צועק מלמעלה. שמעתי את הטלפון מצלצל לידי.
אבא שלי ממשיך לצרוח מלמעלה. התעוררתי פתאום, קצת המום מהשינה,
ועליתי למעלה. אבא שלי קיבל אותי בצעקות ובתלונות על כך שלא
שמעתי אותו ולמה לקח לי כל כך הרבה זמן לעלות. תוך כדי ההסברים
שלי על השינה שתפסה אותי מול הטלוויזיה, שמתי לב שהסלון שלי
ריק. ריק לחלוטין. אין תמונות על הקירות, אין שטיחים, אין
כסאות, שולחנות. אין ספות, אין כורסאות, הטלוויזיה נעלמה, הכל.
רק מכונה לווקס ולשטיפת רצפות עמדה במרכז הסלון, גוש צהוב-כתום
באמצע ים של לבן. מה הולך פה, דרשתי. איפה כל הדברים? אבא עמד
מולי ומשך בכתפיו, תנועה מאוד לא אופיינית, ואמא שלי הלכה
במעגלים תוך כדי ברבורים חסרי פשר והתבכיינות על הרצפה. הרצפה
לא חלקה או הרצפה לא מבריקה מספיק, לא הצלחתי להבין. ירדתי
למטה כששמעתי את הטלפון מצלצל, לא יודע אם הוא צלצל שוב או
עדיין, אבל בכל מקרה, שוב לא עניתי. כשרצתי לטלפון, ראיתי את
עצמי יושב בכיסא ובוהה בקיר. עצמי ישב בערך מטר מהקיר, עם חיוך
מלא פליאה מודבק לו על הפנים, ושפתיו זזו בקצב קבוע וחרישי.
כשהתקרבתי, שמעתי אותו אומר שוב ושוב "איזה נוף... איזה נוף".
שאלתי את עצמי על מה הוא מדבר, והוא הסתובב אליי והצביע על
הקיר. הסתכלתי, חיפשתי משהו, אני אפילו לא יודע מה, ולא מצאתי.
הסתובבתי והלכתי כמה צעדים לאחור, תוך כדי שפשוף עיניים. גוש
החל להצטבר לי בגרון ואיים לעלות ולפרוץ דרך עיניי. הסתובבתי
שוב, משוכנע שעצמי יעלם. הוא עדיין ישב שם, מול הקיר, מתפעל
מהנוף. התחלתי לבכות, בלי לדעת בדיוק למה, אבל לא סתם בכי. בכי
של ילד. בכי בלתי נשלט, בכי שלא רוצה להפסיק, גם אילו הייתה לו
סיבה טובה מספיק. עצמי הסתובב כששמע אותי מייבב, והסתכל עליי
באותו מבט וחיוך. ככל שהבכי שלי התגבר, כך חיוכו של עצמי
התרחב. היה משהו מאוד מוזר לראות את עצמי מחייך כך. אני לא אדם
שמחייך הרבה, ובטח לא חיוכים כאלה, שתמיד נראים לי פולניים
ומזויפים. אבל על עצמי זה פתאום נראה מאוד מתאים. מאוד יפה.
לא יודע, אולי כדאי לי לחייך יותר.