שוב אלך ברחוב המוכר,
כה ריק עתה,
אך האם ריק הוא?
הנה ילד זעיר גפיים,
רץ על המרצפות השבורות,
בזריזות אותה מעניק הטבע,
אך לילדים.
אך אם אישיר בו מבט,
יעלם הוא,
כחלום האתמול.
אשמרו בזווית העין,
שם אמיתי הוא.

והנה הולך לו נער,
בשתיקה נועץ הוא עיניו,
באותן מרצפות שבורות,
אותן הוא מכיר מילדותו.
מחשבותיו כסופה,
אשר גשמיה,
נוזלים דרך עפעפיו
ומסמנים דרכו,
נמוגים יחד איתו,
אל האוויר הצונן,
מותירים אחריהם,
רק זיכרון כאוב.

ולפתע אראה מולי,
דמות מכורבלת במעילה,
מתבוננת היא מזווית עינה,
בדמויות חסרות הממשות,
הממלאות הרחוב.
ובעת אסתכל
מישירה היא מבטה אלי,
עיניים ופה זהים,
חולקים מבט וחיוך
ואז נעלמת היא,
ואני,
נאנח וממשיך בדרכי,
נמוג אל תוך הלילה
ומותיר אחריי,
רחוב ריק.