הוא מסתובב לו בינות להריסות,מנסה להבין,לעכל,איש לא שת ליבו
אליו וכך הוא משוטט לו באין מפריע ברחבי הזוועה, מביט בפרצופים
המרוטשים, בידיים והגפיים הכרותות, בעיניים הקרועות לרווחה,
והפיות-פיות שרק רצו להגיד עוד משהו אחד קטן, ולא הספיקו.
הוא לא ישכח, את זה הוא יודע, גם אם יישב שעות על ספת
הפסיכולוג וינסה להדחיק בכל מיני שיטות, לא יעזור לו כי הזכרון
שלו תמיד היה פנומנלי, כך כולם אומרים, אין לו פשוט ברירה.
הוא כמו מרחף מעל האלונקות והפצועים, זעקות אילמות וקולניות
מתערבבות זו בזו ברעש המחריש של הדממה, הם מבחינים בו והוא
יודע שבעוד רגעים ספורים ישכחו שפגשו בו, מעולם לא היה דמות
בולטת, תמיד אפור, תמיד חדגוני, אף פעם לא "משהו", תמיד סתם.
הוא נזהר שלא לדרוך, לא לגעת, מאז ומעולם הוא היה מאוד מגושם,
פוסע בזהירות בין הזכוכיות והשברים בגמלוניות, צופה במבטים
המרחיקים אותו, המדחיקים אותו, מאיצים בו לזוז, מאשימים אותו
בהרס והשבר {למרות שלא פשע בדבר}.
"למה לא שמת לב? למה נגעת? תסתכל! תסתלק!", והוא סופג בדממה,
משפיל את ראשו וזז לצד.
הוא מבחין בפרצופים שמביטים אליו,דרכו, מנסים להיזכר בינם לבין
עצמם איפה כבר ראו את פניו, ומייד חולפת לה המחשבה והם עוברים
וחוזרים לעיסוקיהם.
והוא? הוא כלל לא נפצע, סתם עבר ברחוב, שמע את הרעש, בא לראות
על מה המהומה, וכעת הוא בתוכה...
ומחר? הוא יחזור לאפרוריותו,לשגרתו, ובלילה כל פרט ופרט,כל חלק
וחלק ישוב אליו כי הוא קולל באותו זכרון ואין לו את האפשרות
לחמוק ממנו,הוא יעופף לו בין הסדקים, הסיוטים והבקעים שנוצרו
בנפשו , נפש של פיל.
                                   
                         

                            {מוקדש לפילון האלכסנדרוני}