אנשים הולכים, אפלים מאד. אלפים כאלה. כל אחד מהם בגופו, כשרק
עורו חוצץ בינו לבין העולם. ערומים. הנשים בחזיהן החשוף
והגברים עם איבר מתנדנד. אין ילדים. שקט מצמרר. מסתכלים קדימה.
לא רואים כלום מלבד עורפו של האיש או האישה לפניהם. כולם
מגולחי ראש. הולכים. כמו כבולים בשרשראות מתנדנדים, כאילו אבל
רק כאילו משהו מחזיק אותם מאחור. הולכים. טבע. אימה חרישית.
קפור, גשם לפרקים וחורף. הולכים. צועדים, פנאטים. הולכים
לאיטם, בקשייהם או בשמחתם, יחפים על אבנים חדות וחלקות כאחד.
כמו סלעים עם רגליים, בלי רגשות, בלי עיניים, הולכים איתנים,
פנאטים. אלה שנופלים נופלים, אף אחד לא מתייחס אליהם אפשר
שדורכים עליהם, אפשר שמדלגים מעליהם. הולכים. המראות המזעזעים
כבר לא מפריעים להם. הולכים אטומים. פנאטים, ממשיכים ללכת, אחד
אחרי השני, שום דבר לא מניע אותם. הולכים. אולי יודעים שימותו,
אולי כבר לא חושבים. אולי הנפש כבר אבדה לה בעולם, בשמיים
המעוננות, השחורות והגשומות. אולי נשאר רק הגוף - הגוף האיברים
השרירים והרקמות כשבתוך העור אין כלום. מוות קליני. האמנם? והם
הולכים פנאטים אטומים מזועזים ואבודים הולכים.