שונא את הרחובות. שונא שאנשים נוגעים בי כשהם עוברים. הם
מסתכלים עלי בעיניים רעות וחושבים עלי מחשבות רעות. אני רוצה
שייעלמו, ושאוכל לעמוד כאן בשקט בלי שייתקלו בי וידחפו אותי
וידרכו עלי ויסתכלו עלי בעיניים רעות ששורטות לי את העור
וגורמות לי לדמם דמעות ודם וכאב.
אני מנסה לעמוד ואני מנסה להסתכל אבל הזרם הזה סוחף אותי
והרגליים שלי חלשות מדי ואני לא מצליח לעמוד כשהם דוחפים אותי.
לא אכלתי כבר שלושה ימים, או יותר, או פחות, קשה לספור עם כל
המחשבות הרעות האלה שדופקות לי על הגולגולת, דוחפות, פולשות.
והאויר כל-כך סמיך וכבד וכל נשימה שאני לוקח היא כמו אבנים
שמושכות אותי למטה, יותר ויותר.
בעיר, אתה לא יכול למצוא אויר לא משומש. ככה האויר כאן -
משומש. דהוי. יש לו טעם של סיגריות ובשמים ותעלות ביוב
ומקדונלד'ס. לא טרי. לנשום כאן זה כמו לאכול תפוז ישן שעמד
בשמש עד שנרקב, שעוד טיפה נשאר בטעם שלו משהו שמזכיר לך איך
הוא היה פעם. אויר ישן ורקוב שמביא אתו את הרוע של האנשים
שנשמו אותו לפני-כן, והאבנים הרעות האלה נכנסות לי לגוף
וזורמות לי בדם והופכות שחורות וכבדות והן מרעילות אותי
ומושכות אותי למטה, למטה, למטה.
אני לא רוצה להיות כאן. אני לא אוהב להיות כאן. אני רוצה ללכת,
לברוח. לא הייתי נמצא פה, אם לא היא. היא היתה כל-כך חזקה
וכשנפגשנו היא הרגישה שהלב שלי יכול לשמש לה למשהו, אף פעם לא
ממש הבנתי למה. הוא היה קטן ושחור וריק, הלב שלי, אבל היא רצתה
אותו לעצמה אז היא באה וחייכה ונישקה ופתחה את החזה שלי ולקחה
את הלב כי היא רצתה אותו ואני הייתי חלש מדי להתנגד. ביד שלה,
הלב שלי פתאום נראה יפה, גדול, ומלא, וחי. היא שמה אותו בתיק
אדום מקטיפה, ואני לא בטוח אבל נדמה לי שהיו שם גם אחרים. אני
בטוח שהיו.
ובחלל הריק שנשאר היא שמה פרח מוזר, כחול כהה, עם הפנים שלה
צרובות על כל עלי הכותרת. שמחתי להחלפה הזו, כי הפרח היה יפה
ואני אף-פעם לא אהבתי את הלב שלי בחזה, למרות שביד שלה הוא
נראה הרבה יותר טוב. וזה היה טוב, ובמרפסת שלה היה אויר טרי,
כל-כך טרי שכל היום רק נשמתי ונשמתי ולא יכלתי להפסיק. לא יודע
מאיפה היא השיגה את האויר הזה.
אבל הסתבר שהיא רק רצתה לטפל בי עד שאהיה חזק מספיק בשביל
לשלוח אותי החוצה. הייתי מאד חלש,  בגלל הלב. וכשיכלתי שוב
ללכת, היא אמרה לי לצאת לרחוב, וללכת לאן שאני רוצה, כל עוד
שזה לא חזרה למרפסת שלה. ניסיתי לשאול אותה על הלב, אבל היא רק
פתחה את הדלת והצביעה החוצה.
ועכשיו יש כל-כך הרבה אנשים עם עיניים רעות והם מסתכלים עלי
והם נוגעים בי ואני יכול להריח אותם ואני מרגיש את הנשימות
שלהם והם מדברים מלים רעות והעקבים שלהם עושים רעש נוראי כשהם
עוברים לידי אבל אין לי מקום אחר ללכת אליו כי מכאן אני יכול
לראות את המרפסת שלה.