"החלטת לעזוב אותנו יום אחד, באמצע החיים.
לא דיברת איתנו על זה, רק נתת רמזים.
אז עכשיו את כבר לא פה,
את בעולם של מלאכים."

התחלתי לכתוב את זה ביום שבו את התאבדת. הלכת. לא סיימתי, פשוט
קרעתי את הדף ודחפתי אותו למגירה.
היום מצאתי אותו במקרה.

שקרים, הכל שקרים.

עולם מזוייף.

גם את היית מזוייפת, כמו כולנו. רק במוות שלך השתחררת מהזיוף,
שמת זין על כולם והלכת.

"עברה כבר שנה, וזה עדיין לא נתפס
איך דווקא את בחרת ללכת
דווקא את בחרת לקפוץ ולשים פס
לא סיפרת, לא אמרת כמה כואב
פשוט הלכת, ולנו רע בלב.
כולם בוכים, גם אז וגם היום
עברה שנה, זה נראה כאילו היה אתמול."

את זה התחלתי לכתוב באזכרה של יום השנה. הכתיבה שלי כנראה יותר
גרועה ממה שאני חושבת, כי אני לא מצליחה לסיים את זה. לא את זה
ולא את הקטע הקודם.
אז אני אפסיק לנסות.

אבל אני אף פעם לא אבין מה גרם לך לעשות את זה. נכון, יש רגעים
קשים בחיים. כולם חווים אותם. גם אני. כולם חושבים על התאבדות
בשלב כלשהו בחיים. אבל ממש ללכת ולעשות את זה?
מעניין אותי, מה עבר לך בראש רגע לפני. באותו הרגע שעמדת לך
שם, לבושה בחלוק הלבן של מד"א, מסתכלת למטה. רגע לפני שקפצת.
פחדת? התחרטת? הוקל לך?
מעניין אותי, מה עבר לך בראש בזמן הקפיצה מטה. ריגש אותך להיות
תלוייה באוויר? לעוף? או שאולי פשוט הוקל לך לדעת שעוד רגע הכל
יסתיים? ואולי, אולי ממש פחדת, רצית לחזור אחורה, אבל לא
יכולת?

כנראה שאני אף פעם לא אדע. כנראה שאף אחד לא יידע.
אני מקווה שלפחות עכשיו טוב לך, איפה שלא תהיי.

"מי שלא יכול לחייך אף פעם, צריך לישון תמיד." ציטוט שלך. אבל
הוא לא נכון - את חייכת תמיד! אם היית מחייכת קצת פחות, נפתחת
אל אנשים ומספרת על מה שרע, על מה שכואב... אולי עדיין היית
איתנו היום..
שינה מתוקה לך. אני מקווה שלפחות עכשיו את לא סובלת...



נכתב לזכרה של אורלי פז, שקפצה אל מותה ב- 28/10/2002. יהי
זכרה ברוך.