כשזה קרה, הוא לא ידע שזה הוא.  בעצם אף אחד לא ידע שזה הוא.
הוא גם לא ציפה שזה יקרה,  ודווקא עכשיו.  אבל זה היה הוא.
פעם הם היו רבים, רבים מאוד.  אחרי המלחמה, בעצם הם היו כולם
כאלו, חלק הצליחו להתגבר על זה במהלך הזמן, אצל חלק זה הלך
התמתן אבל תמיד היו כאלו כמוהו שלעולם זה לא עבר להם, עד היום.
והוא היה האחרון ואף אחד לא ידע על זה.  זה לא איזשהו דבר
שכולם יודעים עליו וזה גם לא משהו ששואלים עליו בסקרים שנפוצים
היום כל כך בחדשות אבל זה תמיד היה שם בכל דבר שהוא עשה, לכל
מקום שהוא הלך, כל פעם שהם היו נפגשים.

נראה שהבוקר התחיל כמו כל בוקר רגיל.  הוא התעורר בערך בשלוש
לפנות בוקר כמו כל יום מאז שאנה מתה, הוא נשאר במיטה עד הזריחה
ואז קם להכין לעצמו ארוחת בוקר.  בשעה זו כבר החל רעש המכוניות
מהרחוב והאוויר הירושלמי הקריר החל להתחמם.  הוא בדיוק סיים
לצחצח את שיניו כאשר הוא שמע את הקומקום מצפצף.  אריק, נכדו
וגם בנו יעקב הציעו לו מזמן להחליף אותו לקומקום חשמלי מודרני
אבל בזמנו כבר למי זה משנה.  אולי הוא דווקא יבוא לבקר אותו
היום, יום שישי הוא מסיים את בית הספר מוקדם ואולי בדרך חזרה,
לפעמים אריק עובר לראות מה שלום הסבא.  ובכלל הקומקום הזה
מזכיר לו את ילדותו,  כשאבא היה חוזר מיום העבודה בחנות
התכשיטים הקטנה אמו הייתה מרתיחה בקומקום דומה את המים החמים.
זיכרונות מימים טובים יותר.  עכשיו כולם אינם, הם חיים רק אצלו
בזיכרון.

עמימות המחשבה, גם צוצ'יק ומוריס ואהרון, כל החברים, כולם
מתים.  אהרון עוד הספיק לעלות אתו לארץ.  הוא לעולם לא ישכח
איך הם הרגו את השומר הגרמני במדים הנוצצים, עם הריח של מי
הקולון אחרי הגילוח והמבט המזוגג בעיניים אחרי שאהרון חנק אותו
בכנף המעיל.  הם עברו את הגדר ורצו אל היער.  אל החופש, אל
הפרטיזנים הפולנים, אל פלשתינה.  רק קצת לחם היה אתם, מוחבא
היטב בין הבגדים.

נראה שעכשיו כבר אף אחד לא יודע איך נראה הרחוב שבו הוא גדל,
היכן גרו השלייפמנים ואיך האימא שלהם המשוגעת הייתה קוראת להם
בערב הביתה.  כל המראות האלו והזיכרונות ייעלמו כלעומת שבאו.
אבל כל עוד הוא כאן הם חיים עמו.  ומאז אותו יום ועד עכשיו הוא
עדיין הולך עם כיכר לחם בתרמיל, לכל מקום.  בימים הראשונים היו
הרבה כמוהו. אחרי המלחמה, בעצם הם היו כולם כאלו, חלק הצליחו
להתגבר על זה במהלך הזמן, אצל חלק זה הלך התמתן אבל תמיד היו
כאלו כמוהו שלעולם זה לא עבר להם, עד היום.  והוא היה האחרון
ואף אחד לא ידע על זה.

האיש האחרון שעוד הלך עם כיכר לחם בתיק.