לגל מהחוף...

לפני זמן מה גיליתי משהו "מוזר",
זה היה ביום רגיל ולא רגיל, אבל כזה שלא מאמינים אולי שיקרה בו
משהו חדש ומשמעותי.
עכשיו כשאני נזכרת איך הכל התחיל זה נראה לי פתאום פשוט, אבל
הפשטות הזו רק מבליטה את הייחודיות של כל העניין.
תאמינו או לא מצאתי פיה.
הפיה שמצאתי הנה יצור יפה במינו, קטנה ומאוד פורחת.
פגשתי אותה בדיוק באותו הרגע שהפסקתי לקוות, בדיוק באותה
השנייה היא קפצה לי למול העיניים.
כבר מההתחלה היא ניתרה ופיזזה ללא הרף,
אני שמימיי לא פגשתי יצור שכזה שפשפתי את עיניי.
הפיה צחקקה בקול דק ומתוק ואמרה כשהיא עולה ויורדת באוויר
בשקשוק כנפיים מהיר, "מספיק לשפשף את העיניים ילדה, לא יצא לך
משם אף ג'יני", וחזרה לצחקק.
מצמצתי מספר פעמים והבנתי שה"ג'יני" בעצם כבר מרחף מולי.
"מאיפה באת?", שאלתי.
"משם", אמרה, כשהיא מצביעה לעבר ההרים הכחולים.
"מה, באת מההרים?"
"כן, בערך", ענתה לי הפיה, "משם".
נראה היה כי העדיפה לשמור בסוד על המקום ממנו הגיעה.
"איך נולדות פיות?", שאלתי.
"פשוט מאוד", היא חייכה בסיפוק ושילבה את ידיה הזעירות.
"בכל פעם שמישהו מאבד את התקווה בוקעת לה פיה".
"מאבד את התקווה?!, אבל, איך הפיות יודעות זאת?!", שאלתי
טרודה.
"גם אנחנו לא יודעות כל-כך להסביר איך אנחנו יודעות אבל עובדה,
זה פשוט קורה. אולי יש משהו כזה באוויר ששולח אותות, אולי זה
בכוח המחשבה, אולי זה פשוט נס שלא צריך להסביר בכלל אלא פשוט
לקבלו כמשהו קיים", הסבירה הפיה הקטנה ונשמה נשימה עמוקה.
"אז מה עכשיו?", שאלתי את הפיה היפה שריחפה מולי, ולמרות
ששאלתי הייתה אולי לא ברורה דיה הבינה הפיה כל גיד בשאלה.
"עכשיו יהיה טוב", אמרה בביטחון.
"ומה רע עכשיו?!", שאלתי, וידעתי בדיוק מה.
"נכון שקשה להתמודד עם המציאות", אמרה, "אבל אני כאן כי הפסקת
לקוות, מעתה תפקידי להיות אתך בכל שעל, בכל בוקר, בכל שקיעה.
מעתה אטפטף לך טל בכל בוקר צונן על-מנת שתחושי בטבע הנולד,
אפזר לך פרחים רכים במיטתך על-מנת שתריחי את היום החדש, אסיט
את הוילון שתחושי את ליטוף קרני החמה הנעימות, אנשק רכות
לשפתייך ואשמע כל מילה שתאמרי, כל קול שתלחשי לי".
"את כל זאת תעשי עבורי?!, ומה איתי, מה אעשה עבורך?!", שאלתי
והרגשתי קצת מוזר עם השאלה.
"את?!", שאלה, "את פשוט תהי איתי, תחייכי על ליטופי, תריחי את
הפרחים, תתענגי מליטוף החמה, תתעוררי מהטל, תספרי לי את
סודותייך הלוחצים על-מנת שלבך יהיה קל ואולי, אולי אף יתפנה בו
מקום למשהו חשוב".
רציתי לשאול אותה עוד הרבה דברים שהיו לי מאוד מעניינים
ומוזרים אבל, הרגשתי שאולי עדיף שלא אשאל, אולי אתן לדברים
פשוט לצוף באוויר ולחדור לי לאט, לאט לעורקים.
ובאמת כך היה, הזמן חלף לו והאוויר חדר לריאותיי, הביא עמו
ניחוחות ותחושות שלא חשבתי שאכיר אי-פעם. עם כל יום שעבר
הרגשתי איך כל נים בגופי משווע לפיה הקטנה, איך הקסם שלה אפף
כל פרט קטן, כל מחשבה יום-יומית, איך הייתה חלק בלתי נפרד
מחיי.
והיא, ידעתי שגם היא נקשרה אליי מאוד, הריחוף שלה נעשה יותר
ויותר חינני מיום ליום, קולה נעשה מתוק יותר, עיניה יותר נצצו
וכנפיה היו קלות כעלה נידף ברוח.
היה בינינו קסם, ביני ובינה, קסם שאפילו לפיות קשה להסביר.
אנשים ופיות ואפילו פרפרים לא האמינו עד כמה חזק הוא הקסם, אבל
עם הזמן ראו שהוא חזק עד מאוד למרות שלחלקם אולי, היה קשה מאוד
להבינו.
עוצמתו של הקסם הרעידה את ליבנו וגרמה בנו לא פעם לתהיות
וחששות לגבי העתיד, אולם, הרעד העצום רק חיזק את שרירי הלב
ונטע את הקסם עמוק, עמוק בפנים, במקום שממנו כבר קשה מאוד
לצאת.
היה לנו טוב, לי ולפיה הקטנה, היה לנו קסם.
ועד היום, בכל בוקר שנולד, בכל ניחוח של פרח, בכל ליטוף של
חמה,עד היום אני חשה בקסם.
ואפילו כשאני מוצאת את הפיה הקטנה מתבוננת בהרים הכחולים דרך
החלון אני מאושרת, כי היא לא מתבוננת במקום אותו עזבה ואליו
היא מתגעגעת כי אם במקום בו נולדה עבורי.