היא רוקדת לבדה אל אש המדורה, כבר אחרי חצות, כלב לא נשאר
מסתובב בחוץ, המקום משתנה מדי שבוע, הנופים חולפים כל כך מהר,
הלילות כולם זהים. כבר שנים שהיא רוקדת לבדה עם האש כל הלילה,
בבוקר נוחתת על המיטה המאולתרת בקרוון עם הווילונות הוורודים
ירוקים, תזכורת לימים שאמה עוד הייתה בחיים, היא נשכבת על הגב,
מתכסה היטב בשמיכת הטלאים הישנה, מביטה בכוכבים שלאט נעלמים אל
הבוקר דרך החלון הקטן בדלת עד שסוף סוף נרדמת כבר כמעט השמש
הפציעה לגמרי, הגדי פועה תחת חלונה לאמו הנחלבת לארוחת הבוקר,
המחנה קם לחיים.
מחנה הצוענים מורכב מדמויות ססגוניות למדי, לכל אחד מופע רחוב
משלו, רק זלדה אינה מופע רחוב, היא היחידה שתרומתה למחנה היא
באחזקתו השוטפת. היא קמה בסביבות הצהריים לארוחה מוכנה של לחם
וחמאה טריה, קצת חלב מחכה לה מחליבת הבוקר, תרומתה של זקנת
השבט, האישה האחרונה חוץ מזלדה במחנה. זלדה רגילה לסיים את
ארוחת הבוקר וללכת למרכז העיר להגיש לצוענים את ארוחת הצהריים
שלהם, לעשות את הקניות הכל כך נחוצות למחנה ולשוב את הדרך
לבדה, במחנה עצמו להכין ארוחת ערב, לתקן גרבים גופיות ותחתונים
שבלו מרוב שימוש, לכבס בגדים, להתקין את המדורה, להאכיל את העז
ולעזור בכל מה שיבקשו ממנה בנוסף.
לאחרונה הרגישה זלדה יותר ויותר לא שייכת למחנה יותר, המקומות
תמיד משתנים, האנשים בגרו לשיבה, חסרים לה בני גילה, אנשים
לתקשר איתם מעבר לעבודות היומיומיות של המחנה, נמאס לה, פשוט
נמאס לה. היא הרגישה יותר ויותר לא שייכת הרגישה צורך לחיות
חיים אחרים, למצוא את מקומה ביקום. התשישות הפיסית הפכה
לתשישות נפשית, יותר ויותר הייתה לא מאושרת.
בוקר אחד היא קמה מוקדם מהרגיל, כל הלילה נשארה ערה, הפעם לא
לריקודים, היא נשארה ערה ותיכננה את העזיבה שלה מהמחנה, תיכננה
לעצמה חיים מלאים וחדשים בחוץ, דמיינה לעצמה את החיים שלה עד
לפרט הכי קטן, ואז ניגשה אל הארון הקטן שהכיל את מספר הדברים
המאד קטן שהיו שלה, רק שלה, מילאה את המזוודה הישנה של אמא שלה
בבגדים המועטים שהיו לה, לקחה את התמונה היחידה שהייתה בקראוון
והלכה לישון מרגישה הקלה. בבוקר לקחה את המזוודה ביד אחת, את
ארוחת הצהריים של אחיה הצוענים ביד השניה ויצאה לדרך. בעיר היא
חיבקה אותם חיבוק אמיץ אחרון ופנתה ללכת לכיוון בית החולים
המקומי, שם הצליחה אך בקושי למצוא עבודה, היא קיבלה חדרון קטן
שהיה ממוקם במרתף בית החולים, ועבודה שביסודה הסתכמה בניקוי
רצפות וסירי לילה. למשך חמישה חודשים היא הסתדרה בעבודתה, אבל
התחילה להרגיש בודדה יותר ויותר, כל שאר עובדי התחזוקה הם
מבוגרים לגילה, שוב הייתה אומללה. שוב ארזה מזוודה והלכה
לכיוון מרכז העיר נושאת תקווה חדשה.
לאחר סירובם העקשני של אנשי העיר לתת לה עבודה החלה להרגיש
געגועים לחיים הפשוטים של מחנה הצוענים, היא ביקשה עבודה בבנק
המקומי, בחנויות הקטנות, אפילו אצל הספר, כולם סירבו לה.
היא התיישבה על ספסל, בהתה בשמש שוקעת מעבר לפארק הקטן. אדם
מבוגר על ספסל ליד ניגן במפוחית, אנשים מיהרו לבתיהם לפני רדת
החשיכה והיא הרגישה איך החושך סוגר עליה. היא הניחה את מזוודתה
מתחת הספסל ורקדה לאט לצלילי המפוחית, מדמיינת את המדורה שלה
מולה, ניזנת מחומה המלטף, מאהבתה הניצחית.
בבוקר ניגשה לבית המלון הקרוב, ביקשה למצוא לה גם שם עבודה,
הפקיד המנומס ליווה אותה לחדר המנהל, אדם מבוגר ונאה שעזר לה
למצוא מדי חדרנית שיתאימו לה והתאים לה מורה מנוסה לנהלי
המלון, אישה צעירה ומכוערת שהייתה הולכת במהירות מדהימה בתוך
החדרים, ולימדה אותה איך לסדר מיטה ומה לחלק לכל חדר. לאחר מכן
נלקחה למגורי העובדים וניתנה לה מיטה בחדר עם עוד שני עובדות
בנות גילה שהתידדו איתה.
העבודה בהתחלה נראתה לה משעממת אך מהר מאד השתלטה על העבודה
ועשתה אותה בצורה מקצועית למדי.
עד שבוקר אחד המנהל ביקש לראות אותה, הוא הסביר לה שהוא רוצה
למנות אותה להיות מנהלת של כל החדרניות במלון, סיפר לה שהוא
חולה ובקרוב בנו ימלא את תפקידו והוא רוצה לעזור לו לעשות את
העבודה ביעילות ולכן הוא ממנה אותה למנהלת על החדרניות. זלדה
קיבלה עכשיו חדר לבדה, ויותר עבודה ממה שדמיינה לעצמה. היא
עצמה עיניים וכשתקחה אותם שוב כבר עברה שנה, היא הייתה נשואה
באושר לבנו של מנהל המלון, בטנה התפוחה רמזה על הילד שנשאה
בתוכה. היא חייתה בבית גדול עם משרתים ולראשונה בחייה הייתה
מאושרת.