"אתה מאמין בניסים?"
ככה סתם הוא שאל אותי... בלי שום סימפטיה והקדמות. מישהו זר
לחלוטין שזו לי הפעם הראשונה לפוגשו...
-"סלח לי?" עניתי, מופתע מאוד מהפניה הפתאומית.
"אתה מאמין בניסים?" הוא חזר ואמר "שאלה פשוטה... תענה כן או
לא..."
-"לא... וגם אתה לא צריך להאמין" עניתי "מספיק להסתכל ברחוב,
על ילד מוכה, נערה נאנסת ואם חד הורית כדי לדעת שאין ניסים
בעולם... אין ניסים ואין אלוהים... אין כלום מלבדי ומלבדך...
אין כלום מלבדנו..." סיימתי, מרוצה מהנאום שנאמתי בלהט הרגע
"לפעמים, גם אנחנו זה מספיק..." אמר, ופנה ללכת...
"חחח..." גיחכתי, "עם אנשים כמוך, לפעמים אנחנו זה אפילו יותר
מדיי..."

זקן מוזר ותמהוני... חבל שנותנים לאנשים כאלה זכות בחירה בכלל.
זו ממש התעללות לתת להם לבחור... הם צריכים לשבת בבית,
ושהנכדים שלהם יעזרו להם. אלו בלי הנכדים צריכים לקבל תרומות
מהאנשים ומהמדינה ולהיכנס לבית אבות... לא משהו רציני.

"אתה מאמין בניסים?"
ככה סתם הוא שאל אותי... בלי שום סימפטיה והקדמות. אותו זקן
ערירי שפגשתי יום קודם לכן באותו מקום בחניה הגדולה. פניתי
לבדוק אם המכונית שלו חונה היכן שהו באזור, אבל המגרש היה מלא
מכוניות וקשה היה לי להבדיל בין מכוניות מאתמול ובין כאלה
חדשות...
-"אדוני..." עניתי בזהירות, עם אנשים כאלה אי אפשר לדעת מה
יקרה "שאלת אותי אתמול, ועניתי שלא... אתה רוצה שאני אקח אותך
הביתה?" הצעתי בזהירות, מתפלל שהוא ידחה את ההצעה
"תודה לך" ענה בהתלהבות "אשמח מאוד לטרמפ קצר, אני גר ממש מעבר
לפינה"
-"כנס פנימה" אמרתי, פותח את דלת המכונית "תיזהר על הראש
בבקשה..." עם אנשים כאלה, אי אפשר לדעת... הוא עוד יכול לטעון
שחטפתי אותו"
"תודה תודה, אני מאמין שאני אצליח להיכנס לבד" אמר, ונכנס
במאמץ רב למכונית, ניכר היה על פניו שהוא מתאפק שלא לבקש עזרה
מחמת כבודו החצי אבוד. על מנת שלא להעליב אותו, או לגעת בבגדיו
המיוזעים, לא הצעתי את עזרתי שוב.
"רק פנה כאן שמאלה, ואז ישר עד הסוף..." אותתי שמאלה והתחלתי
את הפניה.
-ב-ו-ם-
מכונית כחולה שלא הספיקה לעצור בזמן נכנסה בצידה הימני של
המכונית החדשה שלי... למזלי, היו לי כריות אויר, אפילו בשביל
הזקן...
-"אדוני...?" שאלתי, מפלל לתשובה ברורה ולא לחירחור "אדוני?!"
אני לא מאמין... מת לי מישהו באוטו... כל הריפוד האפור והחדש
שלי היה אדום מדם, הפרצוף שלו היה חצי מעוך מהכרית אויר...
כנראה שהוא לא חגר חגורה...
יצאתי מהמכונית, מביט במכונית הכחולה מתרחקת, רואה את השריטות
שהיא גרמה למכונית שלי... מכחול כהה, הפך הצבע בצד המכונית שלי
ללבן מלוכלך ומגעיל... כנראה שאני אצטרך לצבוע אותה מחדש...
אולי מהביטוח יתנו לי אחת חדשה...
פתחתי את דלת המכונית, מנסה להוציא את הזקן מתוכה, אולי הוא
בכל זאת נושם... הוא נשם!  השכבתי אותו על הכביש החם, מקפיד
להצל עליו עם גופי "אדוני?" עכשיו כמעט צעקתי... אולי הייתה זו
שימחה, אולי פאניקה, בכל מקרה, לא רציתי לאבד אותו שוב...
"ניסים" הוא אמר, מתנשף ומשתעל "קורים...." ובזאת אוציא את
נשמתו והחזיר אותה לבורא...

התחלתי לבכות... עם הזקן הערירי הזה שמדבר לי על ניסים כל
היום, אפילו כשהוא מת, כל כך עצוב, כמעט והתחלתי לבכות, מזל
שאף אחד לא ראה אותי...

פתאום הבחנתי בנערה יוצאת ממכונית לבנה ורצה לעברי "אתה בסדר?"
שאלה כשקרבה אלי למרחק נגיעת יד "אתה בסדר?" שאלה שוב לאחר
התנשפות קלה
-"כן..." גימגמתי, מההתרגשות או שמה מהגופה שהחלה למשוך זבובים
"אני אהיה בסדר..."
"זה בסדר, אל תדאג" היא אמרה בעדינות חלומית "בוא נלך לכסות
אותו עד שיבוא האמבולנס"
הגענו לזקן ששכב על הגב במין רוגע מוזר שכזה, עפעפיו הפוכים
ורואים רק את הלבן בעיניים.  הנערה המדהימה שלידי הניחה את ידה
על מצחו של הזקן, וסגרה לו את העיניים, עינייה נצצו ודמעות
החלו לזלוג מהן, "זה בסדר" אמרתי "הוא אמר שזה בסדר... קוראים
לו ניסים... ככה הוא אמר ... ניסים, קוראים... כנראה הוא לא
הצלי לבטא כמו שצריך... הוא אמר שהוא בסדר..." בלי משים לב,
דמעות החלו לזלוג מעיניי.  לא טרחתי אפילו להסתיר אותן, או
למחות אותן... נתתי להן לטפטף על חזו ובטנו של האיש הזקן...
"דווקא מתאים לו, שיקראו לו ניסים," אמרתי "גם ככה הוא דיבר כל
היום על ניסים... אדם מוזר..." המשכתי לבכות עוד קצת, עד אשר
היא הסתובבה אלי וחיבקה אותי, מוחצת אותי אל חזה... "זה בסדר"
היא אמרה "אל תדאג..."

האמבולנס הגיע, כנ"ל המשטרה.
סיפרתי לכולם את הסיפור. לשוטרים, לרופאים אפילו לסתם אנשים
מהרחוב... פתאום נהייתי גיבור, איך ששרדתי תאונה והצלחתי
להוציא מהאיש את שמו ככה שיוקל לזהות אותו... תוכניות טלוויזיה
שילמו לי באלפי שקלים כדי שאתארח אצלהם, הפכתי להיות אדם אמיד,
לא היה חסר לי כלום, חוץ מאותה נערה שאימצה אותי אל חזה, לא
היה חסר לי כלום חוץ מאותו חיבוק אמיץ שהותיר אותי דומם, מזיל
דמעות על חולצתה הלבנה, הופך אותה לכמעט שקופה, אפשר היה לראות
את חזייתה הכחולה כהה...

בכסף שהיה לי השקעתי בבורסה והרווחתי אט אט יותר ויותר כסף.
לאחר שנתיים, שילשתי את ההון שהיה לי, ועדיין המשכתי להשקיע את
כל כספי במניות, מצפה לרווחים נוספים... עד למשבר הגדול...
תנובה הכריזה על פשיטת רגל, ואני, שהייתי אחד מבעלי המניות
העיקריים בחברה (37%) איבדתי כמעט את כל רכושי.  נותרתי חסר
כל, הדבר היחיד שנשאר לי היה חורבה שקניתי בזמנו בסכום מגוחך
של כמה אלפי שקלים, ומעת לעת מצאתי מישהו לשכן שם, כולנו
צריכים לתרום בדרך כלשהיא... חוצמזה, שאף אחד לא רצה לשכור
אותה...

בכיתי... מהפאר וההוד שהייתי רגיל אליו, עברתי לחורבה, בית מט
ליפול, מיזרון עם ריח של שתן מאותם אומללים ששיכנתי כאן, ומקרר
מצחין ורועש... רציתי למות...
לפתע, הגיחה מכונית לבנה מהפינה ועצרה לידי. מהמכונית יצאה רגל
חטובה ואחריה עוד אחת. אחריהן הגיחה אשה-נערה מוכרת,
יפיפייה...
"מסתבר שאתה באבל כל פעם שאנחנו נפגשים" אמרה באותה נעימות
שזכרתי מהפגישה היחידה שלנו "אל תדאג, יהיה בסדר..." אמרה,
ואימצה את גופי אל חזה, ואת שפתי לשפתיה.
באחת אבד כל הכאב והצער שהרגשתי על רכושי שאבד, התשוקה להיות
קרוב אליה, הרצון להרגיש אותה בכל רמ"ח איבריי, הפחד לנסות,
לאהוב, להיות... הכל בא ונעלם במהירות שהשאירה אותי חסר
מילים.

עברנו לגור יחד באותה דירת חדר וחצי... אותה חורבה שהיא,
הצליחה לקשט מספיק בשביל להקנות לה מראה של בית... כמעט...
את הסדקים כיסו תמונות שלה ושלי, ציורים שציירה, את הרעשים של
המקרר החליף רדיו דיסק קטן ועוצמתי שניגן נעימות קלאסיות של
חלילים.

היא בדיוק החליפה לכותונת לבנה כששמעתי חריקה, והרגשתי רעד קטן
במבנה שהחל לקרוס.  אבן אחר אבן התפורר המבנה, הכל באחת... בבת
אחת התמוטטו אבנים גדולות, המשקוף היה המקום הבטוח היחידי
ולאחר דקותיים, גם הוא נשבר.

"לא.....!!!" צעקתי, רץ לחדר השינה-סלון.
ראיתי אותה, שוכבת ברוגע מוזר כאשר רק שיעול מדיי פעם מפריע את
שלוותה "לא..." התחלתי לבכות כאשר גיליתי שהיא לא נושמת, לא
הצלחתי לעמוד בזה וניסיתי למחות את הדמעות, שלא יפגמו ביופי
הטהור שהיה לה, באותה כותונת לילה לבנה שהיא לבשה. הכותונת
כמעט ולא התלכלכה, רק שיערה היה מוכתם בדם מראשה...
לפתע, היא השתעלה קלות, והזיזה את ידה. תפסתי חוזקה בידה בשתי
ידיי, לא נותן לה להיעלם אל הריק... לא נותן לה להיעלם, להישאר
לבד...
"ניסים" היא אמרה, והשתעלה שוב "קורים כל יום..." אמרה והחזירה
את נשמתה לבורא.

לידידתי האהובה, אין דבר יותר טוב שאני יכול לאחל לך מ"תישארי
עצמך..."  אוהב אותך הרבה הרבה הרבה, הכי הרבה בעולם, בתור
ידידה, אלעד.
נ.ב.
תודה על כל מה שלימדת אותי, ואני מבין, שמלאכים צריכים לעבור
הלאה... לאנשים ומקומות אחרים... אל תהיי עצובה, זה יעבור ואת
תחזרי... מבטיח!!!