ביום שישי האחרון הלכתי לים. בדרך לחוף גורדון (בו בד"כ
מתרכזות כל הבחורות ה'צפוניות' שאני מת להכיר) ניגשה אלי
בלונדינית נחמדה.
'ערב טוב' אמרה לי ואני שאיני רגיל בשיחות עם בלונדיניות,
נלחצתי ומלמלתי 'גם לך'. היא נתנה לי כרטיס ביקור ואמרה לי
'תתקשר במוצ"ש או ביום ראשון. להתראות.' והלכה. על הכרטיס היה
רשום מספר טלפון ושם של חברה - ' החברה לעתיד בטוח'.
קצת נלחצתי והזעתי אבל המלח שטף הכל אחרי מספר דקות - גם את
זיכרון האירוע.
ביום ראשון עשיתי כביסה ומצאתי את כרטיס הביקור - ממש רגע לפני
שהפעלתי את המכונה.
אמרתי לעצמי ' מה יש לי להפסיד?' וחייגתי.
'החברה לעתיד בטוח שלום - איך אפשר לעזור לך?' אמר קול נשי רך
בצד השני. 'קיבלתי את כרטיס הביקור שלכם ביום שישי בחוף
גורדון' - 'אה ,כן, גבריאלה עבדה שם. ובכן, מה דעתך?'
- ' דעתי על מה?'
- ' על ההצעה שלנו ' - 'לא קיבלתי שום הצעה ' - 'אז בוא לפגישה
עכשיו. אנחנו יושבים ברחוב המלאכים 7 דירה 2. להתראות בקרוב.'
וניתקה.
לא יודע מה נכנס בי אבל החלטתי ללכת.
מצאתי את המקום בקלות (למרות שלפני כן לא שמעתי על רחוב בשם
כזה בת"א). נכנסתי דרך מסדרון מואר וקירותיו לבנים ועליהם
תמונות של שמיים כחולים ועננים לבנים. ענני נוצה.
'שלום. ברוך הבא. תשתה משהו? ' - ' לא תודה ' - ' אם כן נתחיל.
שב בבקשה. אנחנו חברה המסדרת את כל האישורים הדרושים לך להבטיח
את מקומך בגן עדן - ובשכונה הטובה ביותר שלו בצד המערבי הפונה
לנהר.' צחקתי.' מה מצחיק את אדוני? אולי אדוני רוצה סיור? ' -
' בוודאי '. מיד עמדנו על מרבד דשא מדהים ומסביבנו בתים קטנים
עם גגות רעפים אדומים, הנהר זרם בקול פכפוך מרגיע, הציפורים
צייצו והשמיים היו כחולים (ובהם שייטו עננים לבנים כמובן, ענני
נוצה).
'ברוך הבא לשכונת חיים - המקום הטוב ביותר בעולם הבא! כאן לא
עובדים, אין פשע, האהבה קיימת בכל אחד ובכל דבר כל הזמן וכל מה
שברצונך לעשות - אפשרי'. לא יכולתי לזוז או לחשוב.
' מה דעתך?' - ' נראה לא רע ...' מלמלתי - ' אנחנו מציעים לך
בית קטן עם רעפים, תוכל לגור בו עם בת זוגתך (אנחנו כבר יודעים
מי זו תהיה) ועם ילדייך (שני בנים ובת) ותוכל לעסוק בדייג כמו
שתמיד רצית והכל תמורת סכום פעוט וקצת ניירת בירוקרטית' - '
I'll take it! '.
חזרנו למשרד קראתי וחתמתי על החוזה (הסכום באמת היה סימלי).
העתיד היה מובטח - וורוד!
חזרתי לדירתי השכורה והריקה בקומה השמינית ובדרך נזכרתי שאני
חייב עוד כסף לבעל הבית. פתחתי את המקרר והוא היה ריק, וגם לא
היה לי עם מי ללכת לאכול משהו בחוץ. ככה זה כשאתה רווק ומובטל
בן 30. אפילו החתול שלי ברח.
ואז נזכרתי בחוזה ורצתי ועיינתי בו שוב ושוב. לא היה בו שום
סעיף חריג.
אז קפצתי מהחלון.
תודה ללימור ס. החולמת |