הגשם המטפטף במונוטוניות על עלי הצמחים הצפופים בפטיו שמחוץ
לחדר חודר לאט למודעות שלו, משתלב בין רסיסי חלום חמקמקים
ומגרש אותם לאפלת השיכחה הנצחית. הוא מנסה להיזכר, מתאמץ לרדוף
אחר שמלה אדומה צמודה, רגל לבנה שמתארכת מתחתיה, שיער בלונדיני
שמתנפנף מצד לצד. ענת. הם היו ביחד, והוא כמעט בטוח שהיתה
אינטימיות ביניהם, אבל הגשם שבחוץ מביס את התמונות והוא נשאר
רק עם תחושה נעימה, יודע שזה היה חלום טוב אבל לא מצליח לזכור
מה היה שם בדיוק. הוא מעביר את הלשון על השפתיים, מחפש טעם של
נשיקת-חלום, אבל הוא לא בטוח.
מתהפך על הצד, מאפשר בתנועה פזיזה לחום יקר להשתחרר מתוך
השמיכות שעוטפות אותו. המגע המחספס של הקור גורם לו לרעוד.
הגשם מתחזק ובחדר הלא-מחומם העובדה שהגיע זמן לקום משמעה מאבק
קשה ומנוכר כשבתוך השמיכות חם ונעים ושאריות של ענת מלטפות
בעדינות של אשליה את גופו המתעורר.
היא רחוקה עכשיו, מאד, ובטח ישנה, אולי אפילו לא לבד. ואיך שלא
יהיה הסיכוי שהיא חושבת עליו עכשיו קלוש ביותר. טעם מר-חמוץ
בפה, טעם של פה שהיה סגור בשבע השעות האחרונות. הוא מתיישב
בתנועה החלטית, השמיכות נושרות מפלג גופו העליון והוא מקלל
לעצמו, לובש במהירות את הגופיה הקרה וצולל בחזרה אל השמיכות,
רועד. מחוץ לחדר הוא שומע את בעלת הפנסיון, אנדלוסית קשישה
וחביבה, מפזמת בספרדית. באנחה של בדידות מעיקה ורחמים עצמיים
הוא מתיישב שוב, מרים מהרצפה את הג'ינס המלוכלכים ולובש אותם
במהירות, לרגע מתקשח כשהמגע שלהם נדמה לו כמו גושי קרח שנצמדים
לרגליו החשופות. הוא מתיישב חזרה ומרים את הגרביים. רטובות
וקרות וזרות, הוא פורש אותן על המיטה לידו ומתלבט אם לקלל את
הגשם או להתפלל שיפסיק בשעה שהוא חופר בתרמיל הגב שלו ושולה
זוג נקי ויבש.

טעם המנטה של משחת הקולגייט קר ורענן והוא מצחצח את שיניו
במהירות, כמעט באובססיה, שוטף את פניו במים הקפואים ומרטיב את
שיערו שנפרע, אולי בין אצבעותיה של ענת. אולי היא בכל-זאת
חושבת עליו? החלום היה טוב והוא רוצה לכתוב לה מכתב היום, אבל
מכתב יגרום לו להרגיש ביתר שאת את הבדידות והמרחק בעיירה הקטנה
הזו בדרום ספרד. כשהוא בבית הוא תמיד רוצה לנסוע, והנה עכשיו
הוא כאן אבל מרגיש לבד ורחוק.
הצמחים בפטיו ירוקים ורעננים, נראים די מרוצים מהגשם שלא מפסיק
לרדת עליהם. בעלת הבית מברכת אותו ב'בואנוס דיאס' עליז, והנכדה
שלה, אולי בת שנתיים, מחייכת אליו ממרחק בטוח. הוא מתיישב על
ספסל אבן קר ומוציא מכיס המכנסיים חפיסת 'נובלס' מעוכה, מיישר
סיגריה ומדליק אותה, לוקח שאיפה עמוקה שמפלסת באכזריות את דרכה
את הריאות שלו, כמו בולדוזר ענק עם שרשראות ברזל שחורש את
הגרון שלו. היא שונאת סיגריות והוא שונא את הצורך לבחור, ושונא
עוד יותר המודעות לקושי של הבחירה הזו בשבילו.
בעיניים חצי עצומות, עדיין נאבק בקור ובקורי השינה, הוא מביט
בעקבות העשן אל השמים האפורים של חרס דה לה פרונטרה, לא מוצא
פיסה בהירה שתתן מקום לתקווה. מן הסתם היא לא חושבת עליו כרגע,
או בדרך-כלל. מה הטעם במכתב? היא תקרא בחמש דקות מרפרפות
ותכניס למגרה ותשכח אחרי שעה והוא יישאר רחוק גם כשיחזור. העשן
חד וחותך, אלים כמעט, מעורר את גופו הישן בפראות.
משפשף את העיניים, מרגיש את הזיפים הדוקרים, לוקח עוד שאיפה
ומנסה לסמן לילדה להתקרב. היא שונאת שהוא לא מתגלח והילדה עושה
צעד מהוסס, אחד ולא יותר. קוראים לה וירג'יניה או ורוניקה והוא
קורא לה, מנסה להגיד שם לא ברור שיכול להתפרש גם ככה וגם ככה,
אבל היא רק מחייכת וחוזרת אחורה את הצעד שעשתה.
הוא קם להשתין, זורק את הסיגריה לאסלה ושומע את רחש המים
שמכבים אותה. עברו רק שלושה ימים וכבר הוא מרגיש בודד ועגמומי,
רחוק ומנוכר. מן הסתם זה מזג האויר, הקור הזה שחודר בעקשנות
דרך המגדים והרטיבות בנעלים שמחלחלת אל הגרביים היבשות וענת,
שמחשבות עליה יכולות לגרום לו להרגיש בודד בכל מקום.