אחרי שהלכתי לישון מלאך המוות בא אלי. אני זוכר שהדבר הראשון
שחשבתי היה איך הוא נראה שונה ממה שציפיתי. תמיד כשחשבתי על
מלאך המוות דמיינתי שלד לבוש בגלימה עם קלשון ביד, משהו כמו
בסרטים של אינגמר ברגמן. אבל הוא רק נראה כמו איש זקן, זקן
מאד, עם שיער ארוך ולבן שירד גלים-גלים את כתפיו, לבוש במין
בגד שחור ארוך, כמו גלבייה. לא היה לו שום קלשון ביד, רק מגילת
קלף ארוכה ושמנה, שניחשתי שהיא מלאה בשמות, אבל לא יכולתי
לדעת. אם הייתי חושב עוד קצת הייתי מבין לבד שמלאך המוות לא
נראה כמו בסרטים כי אף לא באמת יודע, אף אחד שראה אותו ממש לא
נשאר לספר. יכלתי לחשוב על זה, אבל כשאתה רואה את מלאך המוות
זה קצת קשה ממש לחשוב.
"הגיע הזמן, בן." הוא אמר וסימן לי לגשת אליו. היו לו אצבעות
ארוכות ודקות, מקומטות כאלה, כמו של איש זקן. והוא באמת זקן,
וכבר די הרבה זמן בשטח, אבל גם על זה לא חשבתי באותו רגע.
הדבר השני שחשבתי עליו זה שאני בתוך חלום עכשיו, ואני לא באמת
יכול למות בתוך חלום. זה הרי לא סרט של פרדי קרוגר. מה, אני
אתעורר בבוקר מת במיטה? עדיין הרגשתי לא בנוח עם כל המצב, בכל
זאת הוא מלאך המוות ואני, מה אני יודע על למות. רק מה שאני
קורא בעיתונים, וגם שם אני בדרך-כלל מדלג. התקרבתי צעד אחד.
"תשמע אדוני, מלאך המוות...זה לא כל-כך פשוט...יש עוד כמה
דברים שלא הספקתי...ואני עוד די צעיר בסך-הכל, זה לא פייר.."
אם רק הייתי יכול לדבר גם בחיים, הכל היה נראה אחרת. בחלומות
זה תמיד כל-כך פשוט, לדבר. אני רק פותח את הפה וכל המילים האלה
שבראש שלי פשוט יוצאות החוצה בזרם נעים כזה, שוטף ולא מאומץ.
אבל בחיים, בחיים זה אחרת. אבל עכשיו זה חלום ובחלומות אני
יכול לדבר, ולפחות על ההזדמנות הזו החלטתי לא לוותר, לא חשוב
מה יהיו התוצאות.
הוא חייך. לא בדיוק התגובה שציפיתי לה, אבל הוא חייך. לא חיוך
רחב כזה שחושף את השיניים, רק מין תנועה כזו קטנה של זוויות
הפה כלפי מעלה, אבל בלי ספק חיוך. הוא גם עשה תנועה קטנה כזו
עם הראש, כאילו שהוא מבין. שאלתי את עצמי אם הוא צריך לעבור את
זה עם כל אחד, הסתכלתי שוב על המגילה השמנה שביד שלו וניחשתי
שלא. פתאום התחלתי לרעוד.
"תראה, אדוני המלאך, אני מקווה שזה לא יותר מדי לבקש, אבל אם
אתה יכול לתת אולי עוד קצת זמן..." הוא הרים את היד הפנויה שלו
והמילים פתאום נתקעו לי בתוך הגרון, כמו בחיים. התחלתי לפחד
עכשיו באמת.
"בן, עשרים וחמש שנה ועוד לא עשית שום דבר שיצדיק נדיבות מהסוג
הזה," הוא דיבר לאט, בשקט, בסבלנות, כאילו הוא מסביר איזה
תרגיל בחשבון לילד קטן. "אני אחזור בעוד שבוע. תראה לי עד אז
שהחיים שלך שווים לחיות אותם. אז נדבר." ניסיתי מהר לחשוב על
משהו להגיד, פתחתי את הפה אבל יצא לי מן ליחשוש כזה, כמו
שמוציאים אויר מגלגל של אופניים, והייתי שוב במיטה שלי, מולי
הוילון השחור בחלון, מתנופף בלי רוח, מתרחק ממני לשבוע אחד.

שכבתי במיטה, הסתכלתי על התקרה. יותר נכון הסתכלתי לכיוון
התקרה, לא ראיתי כלום ומבחינתי התקרה הייתה יכולה להיות גם 100
קילומטר מעלי. חשבתי. ניסיתי לחשוב מהר כי ידעתי שאין לי הרבה
זמן לבזבז על חשיבה. היה לי שבוע להוכיח למלאך המוות שהחיים
שלי שווים משהו. שאני מצדיק את האויר שאני נושם, את האוכל שאני
מעכל, במידה שמספיקה לתת לי להמשיך לנשום ולאכול. לא היה לי
מושג. איך אני מצדיק את החיים שלי? איך אני משכנע את מלאך
המוות לתת לי להמשיך לחיות? היה לי הרבה פחות משבוע לחשוב על
זה.
הרעיון הראשון שעלה לי היה להוליד ילדים. אולי המשמעות הכי
גדולה של החיים היא לגדל ילדים. ליצור חיים, לתת להם מעצמך, מה
יותר נעלה מזה. אני יכול מחר בבוקר לפרסם מודעה בעיתון, משהו
כמו 'בחור חמוד ואילם מחפש בחורה לנישואין והקמת משפחה'. קצת
הפחיד אותי לחשוב על פגישה עם בחורה שאני לא מכיר, ואפילו לא
יכול לדבר איתה. למרות שעד היום רוב הבחורות שהכרתי דוקא די
נהנו מזה שאני לא יכול לדבר. אני יכול לעשות קול שקצת נשמע כמו
'אהה' וזה בדרך כלל מספיק להן. זה רק נותן להן הזדמנות לדבר
יותר, ובשבילן זה יתרון. חוץ מזה, מלאך המוות הפחיד אותי
יותר.
חזרתי לישון מרוצה. סוף-סוף פתרתי את החידה, סוף-סוף אני יודע
בשביל מה אני חי, ואני אפילו הולך לעשות משהו בנידון. כמעט
שהודיתי בלב למלאך המוות, שפתח לי את העיניים.

למחרת בבוקר החדר היה מואר, יכלתי לראות את התקרה ונראה לי
משונה למדי אם היא היתה בגובה 100 קילומטר. גם הרעיון של משפחה
וילדים נראה לי פתאום טיפשי. מה פתאום דוקא ילדים? הרי אם
החיים שלי הם סתם, מי אמר ששלהם לא? אני חי רק בשביל להוליד
ילדים, שחיים רק בשביל להוליד את הילדים שלהם, וכו' וכו'? משהו
נראה לי כאן לא הגיוני, ומה שיותר חשוב, הייתי בטוח שגם למלאך
המוות זה יראה לא הגיוני. זה לא ישכנע אותו. אז מה כן?
לא קמתי מהמיטה באותו בוקר. למעשה לא יצאתי מהמיטה כל היום.
נשארתי לשכב על הגב, הסתכלתי על התקרה, מחפש צורות וסדקים, שמח
שהיא לא בגובה של 100 קילומטר. אז איך אני משכנע את מלאך המוות
שהחיים שלי שווים לחיות אותם? איכשהו ההחלטה שלהוליד ילדים זו
לא המטרה לא עשתה לי את ההצעה שלו למושכת יותר. הייתי חייב
למצוא משהו. לפנות ערב בא לי פתאום רעיון. אולי להמציא משהו,
להיות איזה מדען דגול. אדיסון, איינשטיין, בטוח החיים שלהם היו
שווים משהו. לא הייתי בטוח שאני מתאים לזה, אבל לא מאוחר
לנסות. יש לי בגרות (תודה אמא) ומחר בבוקר אני יכול ללכת
להירשם לאוניברסיטה, ללמוד פיזיקה או ביולוגיה, לגלות דברים
חדשים, לקדם את האנושות. הייתי עייף, אני לא רגיל לחשוב כל-כך
הרבה, אבל שמחתי שהצלחתי לחשוב נכון. בעיקר שמחתי שלא התפתיתי
כל-כך מהר לרעיון הזה של משפחה וילדים. נרדמתי מרוצה.

למחרת בבוקר שוב זה לא נראה לי. למה תמיד המחשבות של הבוקר
שונות כל-כך מאלה של הלילה. הרי אם החיים לא שווים, אז מה
הטעם לגלות, להמציא? בשביל שאנשים אחרים יחיו חיים לא שווים
אבל ידעו יותר? מלאך המוות לא יקנה  את זה בחיים. שוב לא יצאתי
מהמיטה, שוב הסתכלתי על התקרה כל היום. היו רגעים שהיה נדמה לי
שהיא מתקרבת אלי, לפעמים היה נדמה לי שהיא מתרחקת. אף פעם לא
עד ל- 100 קילומטר. אז בשביל מה אני חי? חייבת להיות סיבה,
אחרת מלאך המוות לא היה נותן לי לחפש אותה, לא היה נותן לי עוד
שבוע. ניסיתי לחשוב על אנשים שלחיים שלהם הייתה סיבה, אנשים
שעשו טוב לאנושות, אולי אנשים שעשו שלום, שמנעו מלחמות
והרג...בטח! איך לא חשבתי על זה קודם?? כשהבנתי את זה החדר כבר
היה חשוך, ושוב לא יכלתי לראות את התקרה. אבל כן יכלתי לראות
את עצמי מסתובב בעולם, מתווך בין צבאות נלחמים, מציל חיים.
יוצר עולם שקט יותר. מחר בבוקר אני אטוס לסומליה או לבוסניה,
להצטרף לכוחות המפייסים. מלאך המוות ימצא אותי גם שם, אבל הוא
בטוח ישתכנע.
אבל בלילה הזה נרדמתי בחוסר שקט מציק, פחדתי ששוב בבוקר הכל
יראה אחרת.

והכל באמת נראה אחרת. אם לחיים אין סיבה אז מה הטעם להציל
אותם? שוב במיטה, שוב התקרה. על מה לא חשבתי? אולי לעזור
לאנשים, מן מריה תרזה כזה. אני יכול ללכת להתנדב במרכז קליטה,
לתרום את החסכונות שלי לצדקה, אולי לנסוע לאיזה כפר עני בהודו.
היה משהו נעלה ברעיון, אצילי, אבל הפעם בקושי נרדמתי שוב. כבר
היתה לי הרגשה שגם זה לא הפתרון. מה כל-כך נהדר בלהציל אנשים
שלחיים שלהם אין סיבה? הייתי מיואש.

וככה עברו כל הימים, וככה נגמר השבוע, ואני לא יצאתי מהמיטה
ועדיין לא הצלחתי לחשוב על טיעון שישכנע את מלאך המוות. כל
רעיון שהיה נהדר בערב הפך טיפשי למחרת. כמה שהתקרה לא התרחקה
ממני, בכל בוקר היא נשארה באותו גובה. הצטערתי שלא שאלתי אנשים
אחרים, שלא התייעצתי עם אף אחד. אפילו הפחד שלי נרגע לאט-לאט,
ככל שעברו הימים.
ואז הגיע  הלילה השביעי. למרות ההתרגשות נרדמתי מהר, וחיכיתי
למלאך המוות.
הוא לא בא. שבוע שלם שכבתי במיטה והוא לא בא. כמעט כעסתי עליו.
מענין אם מלאך המוות יכול פשוט לשכוח אותך, או להיות עסוק מדיי
בשביל לחזור אליך אחרי שקבעתם. בפעם הבאה שאראה אותו אני אשאל.
ככה שכבתי כל הלילה במיטה, לא יודע למה אני חי, לא יודע מתי
אני אמות. רק שכבתי במיטה, הוילון השחור קפוא בגלים מאונכים,
והסתכלתי על התקרה.
ואז ראיתי - היא באמת היתה בגובה 100 קילומטר.