כשאתם מסתכלים על העולם,
מה אתם רואים?
רחובות מלאים באנשים?
אנשים הולכים, שבים, מתרוצצים?
קבוצות של חברים שצוחקים?
זוגות, יד ביד, מאוהבים?
שקיעות בצבעים מרהיבים?
שדות אינסופיים,
מלאים בפרחים ססגוניים?

כל אלה בהחלט קיימים,
אך ישנם גם דברים אחרים -
מוחבאים, נסתרים.
אפלים.

הגבר, למשל, בדירה שם ממול,
בדירה בה בתו התינוקת בוכה שוב בלול,
כבר שבוע שלא החליף לה חיתול.

הילד שכל חודש מספר למורות,
עם פתק מההורים, יד בגבס, ועיניים אדומות (בוכיות)
שהוא שוב "נפל במדרגות".

ואבא שכסף מארנקו נעלם,
ובנו, בחדר הסמוך, שוכב במיטה ולא נרדם,
כי מכבי שוב הפסידו,
והוא חייב לכולם.

ונער שכבר שעה
מעל האסלה
מקיא.
כי כבר מזמן זה לא "סתם קטע של יום שישי".
כי כבר מזמן לא איכפת לו אם המזרק נקי.

ואבא וילדה,
והוא אומר לה כמה שהיא יפה,
ובגלל זה הוא לא מצליח להתאפק,
והוא חייב לגעת,
לחבק,
לנשק.

ובחור שאוהב את אשתו שמתקשרת ומודיעה שהיא תאחר,
ומגיעה הביתה בלילה,
מטונפת מגבר אחר.

וזוג ילדים
שחוזרים מהלימודים
רעבים
כבר רגילים.
הם יודעים, מבינים,
שלא כל יום אוכלים.

ומישהו עם תסביכים,
שונא נשים,
שומע קולות ויוצא לרחובות,
בוחר לו כמה בחורות
ומתבונן בהן מתות.

אתם באמת לא רואים?
אתם בוחרים לראות פרחים צבעוניים
ושקיעות יפות...
אבל יש משפחות שבורות
ונשים מרוטשות
וילדים רעבים ואבות שאונסים,
ומכורים להימורים וסמים.

בואו, תנו לי את ידכם.
נעשה סיבוב בעיר,
נצבע אותה בשחור.