[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








השיר התנגן לו ברדיו, התחלתי לשיר עם הזמר: "זהו שיר כל-כך
עצוב, על נושא כל-כך כאוב, אם תשים תחבושת, לא יעזור לך
שנתיים"...

ואז, כשהזמר הגיע לשיר את המילים: "הגיבור של הסיפור להגיד
אותו אסור, נגלה רק שהשם שלו, כמו" כמו... אני רוצה לקרוא לו
חיים, בשמי!

אסור להגיד את שמו, אז אני אקרא לו חיים, אני רוצה להגיד,
שקוראים לו, כמו שקוראים לי, אז מה איכפת לכם?


לכל אחד יש את העולם שלו ולי יש את שלי!

... כשהייתי ילד, אבא שלי לכד פעם פרפר בתוך צינצנת ונתן לי
אותו. המורה לטבע אמרה, שכל אחד צריך להביא, לשיעור הבא, חרק.
תפסתי נמלים, אבל הם התפזרו במטבח והיה בלאגן והשעה הייתה
מאוחרת... אז אבא שלי תפס בשבילי פרפר, כי לא היה שום דבר
אחר...

זה היה פרפר יפה... מעולם לא ראיתי כזה!

אבל בבוקר הפרפר כבר היה מת. לא היה לי משהו אחר ולא רציתי
שיהיו לי בעיות עם המורה, אז לקחתי את הפרפר המת לכיתה.

בטלויזיה אמרו, שאפשר לדעת מתי אדם מת, לפי החום של הגופה...
אוף הייתי כזה ילד תמים, אמרתי לעצמי: "שהיא תמדוד לו את החום
ותראה בעצמה, שתפסתי אותו, כשהוא היה חי ולא תגיד, שאני לא
בסדר."

היו לי בעיות עם כל המורים, אפילו הורידו לי בציונים, רק בגלל
שלא הייתי מכין שיעורים והייתי מרחף, כשהמורים היו מדברים, לא
מקשיב... במבחנים תמיד היו לי ציונים טובים, אבל בית-ספר לא
היה מעניין בשבילי.

התאמצתי, באמת שהתאמצתי והשתדלתי ולא עזר לי כלום, תמיד היה
קורה משהו, שהיה דופק לי את הכל. פשוט לא עניין אותי כלום!

כשבאתי לכיתה, הוצאתי את הצינצנת עם הפרפר המת ועם דמעות
בעיניים ובירכיים רועדות, באתי אל המורה ואמרתי לה, שאני מאוד
מצטער, אבל תפסתי אותו חי, באמת... וחיכיתי לצעקות, אבל המורה
רק חייכה, היא אמרה לי, שלא קרה כלום, שהיא יודעת וגם אפשר
לראות! - היא אפילו לא הייתה צריכה מדחום לחרקים, היא ראתה
בעיניים... "אם היית מקשיב בשיעור הקודם, היית יודע, שפרפר לא
יכול לחיות בתוך צינצנת, הוא צריך חופש! - ורק אחרי יום שלם
הגוף שלו מתייבש והגוף של הפרפר שלך לא יבש עדיין והכנפיים עוד
צבעוניות."

עיניי נפערו לרווחה, הייתי המום... "מה?! - באמת?!"

"כן." היא ענתה בפשטות.

"מה? - אפשר לדעת קודם?!" - הייתי נדהם. באותו רגע נפתחה
הסקרנות שלי והתחלתי לבלוע ידע...! - כל מה שאפשר לדעת...
פתאום, הכל הפך להיות מעניין.

יום אחד, אחרי כמה שנים, זה היה בשיעור הבעה בתיכון, המורה
אמרה לנו לכתוב חיבור על השוואה בין בן-אדם לאיזו חיה, שאנחנו
רוצים. אז עשיתי השוואה בין אדם לפרפר... "פרפר בצינצנת הוא
אדם כלוא" - ככה קראתי לחיבור שלי...

"כשהפרפר הוא חופשי, אין לו ממה לפחד, אין מה שיכבול אותו, או
יפריע לו לחיות חופשי ומאושר, אבל ברגע שנתפוס פרפר, הבהלה
הזו, בגלל ההבדל בין החופש והמרחבים לבין הכלא הצר... הבהלה
מחלישה את ליבו והורגת אותו. בהלה היא פחד. כמו שהבהלה הורגת
את הפרפר הכלוא, ככה הפחד הורג את האדם הכלוא. אדם שכלוא בתוך
פחדים מת מהר יותר, הוא חי את החיים בלי להרגיש אותם, עצוב
לו... אף-פעם הוא לא ממש מרגיש, שטוב לו... ואז בגלל שהנשמה
כבר מתה, הוא כבר לא מרגיש כלום, הוא חי רק לפי "אסור ומותר
ומה יגידו עליי?" היופי שלו נעלם, כמו שקורה לפרפר מת והגוף
המסכן מתחיל לפתח מחלות לא נעימות, אפילו מחלות קשות מאוד. אדם
חופשי מפחדים, הוא כמו פרפר חופשי, יפה ומאושר."

כשכתבתי את זה, חשבתי על אותו פרפר בצינצנת מכיתה ג4...

כשקראתי את מה שכתבתי, התחלתי לחשוב עם עצמי... אני פחדן גדול,
אני פוחד מכל שטות, אבל אם אני אשאר פחדן, אני אמות, כמו הפרפר
בצינצנת. נבהלתי, כשראיתי, שהפרפר מת, כי פחדתי מהתגובה של
המורה, אבל לא היה ממה לפחד, ואם הייתי מקשיב בשיעור קודם,
הייתי יודע, שאין לי ממה לפחד, אבל לא הקשבתי, אז הכנסתי את
עצמי לבית-סוהר, סתם!

אני הייתי אשם, שלא טרחתי בכלל להתעניין ולגלות, אם הייתי
מתעניין, הייתי מעדיף להסתכן ולהגיע לשיעור בלי פרפר, הייתי
מסביר למורה מה קרה, ואומר לה: "אני מצטער מאוד, לא רציתי
לרצוח אותו." - היא הייתה מבינה.

אבל מה היה קורה, אם היא לא הייתה רוצה להקשיב לי?

ומה היה קורה, אם היא כן הייתה מקשיבה לי, אבל לא הייתה מקבלת
את זה, שאני לא רוצה לרצוח פרפר? - מה, לאנשים מותר להאמין,
שאסור לרצוח אנשים ולי אסור להאמין, ש"לא תרצח", אומר, שאסור
לרצוח בעלי-חיים סתם?
הרי אני לא הולך לאכול אותו וגם אם הייתי רוצה להרוג, במטרה
לאכול, גם לזה יש חוקים בטבע... החיות הטורפות, הורגות רק את
החלשים, הזקנים והחולים, משהו כמו רצח מתוך רחמים... אבל לפחות
הן עושות את זה, גם בשביל לשמור על איזון בטבע, וגם בשביל
להשביע יצר טבעי, רעב! - אני לא הולך להתחיל לאכול פרפרים, אז
אני גם לא מוכן לרצוח סתם.

"מעניין אם מישהו מסוגל בכלל להבין את המסר הזה...", הרהרתי לי
ופתאום, באותו רגע, התנגנו ברדיו, בקולו של הזמר, המילים: "רק
אני ואנוכי נורמלי מכולם..."

ומה היה קורה, אם הייתי בא למורה בלי פרפר ואומר לה, שאני לא
רוצה לרצוח והמורה הייתה מענישה אותי וכותבת גם מכתב
להורים...

... והייתי מביא את המכתב להורים ומספר להם מה קרה... ומה היה
קורה אז...?

תארו לכם, שההורים היו כועסים עליי גם כן, ולא היה אף-אחד,
שיבין, שאני באמת מאמין, שלפרפר מגיע לחיות ולהיות חופשי,
בדיוק כמו לבן-אדם... ואז כולם היו כועסים עליי, בגלל שלא
הבאתי פרפר לכיתה, אבל אף-אחד לא היה מבין, שזה בגלל שאני אוהב
את אלוהים, כי אלוהים עשה את הכל ואמר לנו: "לא תרצח."

והיום, בעצם, ככה מתנהל העולם, קודם כל החובות שלך למימסד ורק
אחר-כך האהבה שלך למי שברא את הכל...

רגע, אבל מה אלוהים נכנס פה באמצע, אני, חיים, זה הגיבור של
הסיפור... אלוהים, שאסור להגיד את שמו, הוא לא שייך בכלל לכל
זה, טוב נו, אז אלוהים יהיה החיים שלי. אז במקרה קוראים לי
חיים. אני חי והאלוהים שלי זה החיים שלי...

בעצם, אם לא טוב לי, אני בוכה לאלוהים וכועס עליו, ובעצם, אני
מבכה את החיים שלי... ואלוהים נתן לאדם נישמת-חיים ואנשים
אומרים "אלוהים-חיים"... אבל בעצם, מה נפלא ומיוחד יותר מהטבע
ומהחיים?

הרי בטבע, בכל פעם שזרע נובט, שביצה בוקעת, שחיה יוצאת לאויר
העולם, מתגשמת היצירה הנפלאה של הבריאה כולה... בתחילת חייו של
כל דבר, בעשייתו של האומן, מתגשם סיפור בראשית מחדש... אז אם
אני אוהב את אלוהים, אני אוהב את הכל, כל מה שאלוהים יצר
ויוצר, את הטבע... ואני מעריץ גדול של הטבע!

אחרי מקרה הפרפר המת בצינצנת, הפכתי לסקרן... שום דבר לא יכול
היה להשביע את הסקרנות שלי, רציתי לדעת הכל... הספרים הפכו
להיות כל עולמי... בלעתי מידע, ניסיתי, חוויתי ממש את כל מה
שלמדתי... טעיתי, ולמדתי את הטעויות, למדתי את הלקחים, תיקנתי,
היכן שרק יכולתי לתקן... בניתי לעצמי מערכת עקרונות משלי...
למדתי את האמת שלי... למדתי מי אני!

מי אני?!

ממממממ... זה טעמו הנפלא של החופש, כי אני פרפר רב-גוני,
החופשי להראות את יופיו לעולם, וחופשי לגלות מי הוא בזמנו הוא
ובכוחות עצמו!

כן, לי אפילו יותר טוב מאשר לפרפר, יש לי זמן יותר מאשר לו,
שהרי חייו קצרים משלי. הוא פשוט חי את חייו, בלי לדעת אפילו,
שתפקידיו הם להיות גנן ולקשט את העולם ביופיו.

כן, אנשים, החרקים הם הגננים של הטבע, תתבוננו ותראו בעצמכם,
כל היופי של הטבע מסביבכם, בזכות החרקים הוא. החיות רק מדשנות
את האדמה וקוצרות עשב ועלים... והטורפים הם הרחומים, השמים קץ
לסבלותיו של החולה, החלש והזקן.

ומהם בני-האדם? - האם נעלים הם מהטבע? - הרי עד עכשיו בני-האדם
רק הרסו את הטבע וגם את הטבעי בעצמם... אז אני נטע זר ביניכם,
כי אינני מאמין בעליונותו של אף יצור חי, אני לא רואה הבדל בין
דומם, חי ומדבר, בשבילי הכל אותו דבר, כי הכל ביופיו מדבר
אליי.

אז בינינו... היש דבר כזה "נעלה יותר", "טוב יותר" או "מיוחד
יותר"? - הרי לכל דבר בעולם ייחוד משלו ותפקיד. אם רק היינו
יודעים לכבד זה את זה, ולא לפגוע בטבעם האמיתי של הסובבים
אותנו, היינו יודעים את תפקידנו האמיתי בתוך הבריאה.

אז מי אני?

אני חיים, זה שאוהב את האלוהים ומעריץ את היצירה, ופונה לכל
באותה אהבה, שיש בי, כלפי אלוהים וכלפי הטבע... ומהו הטבע
האמיתי שלי?

ושוב עולה בי השאלה: הרק אני ואנוכי נורמלי מכולם...?! - או
אולי יש עוד כמה נורמלים כמוני...?





מוקדש במיוחד לכל אותם אנשים, בחיים שלי, שהיוו לי דוגמא
ומופת, וכמו כן, גם לאלה שמהווים וגם לאלה שעוד יהוו, ובנוסף,
מוקדש לכל בני-האדם, שאני פוגשת במסע החיים, כי מכל אדם יש לי
עוד מה ללמוד!

תודה לשני טיאר, בת-דודי המקסימה והאהובה, על ההשראה לסיפור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם עודאי מנגן
על אוד
אז על מה קוסאי
מנגן?





מפגר מתקדם


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/03 2:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הזהב הלבן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה