חמישה ימים לספירה. עוד עשרים וחמישה ימים זה נגמר. אני מרגיש
שזה סופי, אני יודע שהפעם לא ישחק המזל. אני פסימי.
כבר כמה ימים שאני מרגיש כבוי. "הילד בן שלושים, יש לו חום
גבוה", שר אהוד בנאי ברדיו. הילד הזה הוא אני. "הוא מובטל
מעבודה ואהבה".
אני בצומת דרכים. כבר פעם שלישית בשנה האחרונה שהגעתי לצומת
הזאת וידעתי שהיא תגיע. רק שהפעם אני חווה אותה בעוצמה.
עוד עשרים וחמישה ימים נותרו לי למצוא דירה חדשה, עבודה חדשה
ואני חושב גם על מסלול לימודים. בעצם, כבר לא. מהמכללה שאני
רוצה ללמוד בה מדעי ההתנהגות אמרו לי שחסרות לי 22 נקודות
אנגלית בפסיכומטרי כדי שאוכל להתקבל. אין לי כסף עכשיו למבחן
אמי"ר. האופציה להתחיל ללמוד בפברואר ירדה מהפרק.
לימודים אקדמאיים הפכו מותרות במדינת ישראל. רק מי שיש להורים
שלו כסף יכול להרשות לעצמו ללמוד באוניברסיטה, בטח ובטח
במכללה.
יש 270 אלף מובטלים. אני רק אחד מהם. לא זכאי לדמי אבטלה. ביבי
רוצה שאני אעבוד בכל עבודה שיש בשוק. אפילו אם אני עובד עשר
שעות ביום והנטו שלי בסוף החודש 3600 ש"ח. יש גם מקרים גרועים
מאלה. גם המעסיק לא רוצה בכלל לשלם לי זכויות סוציאליות
שאמורות להגיע לי כחוק.
נהיה פה שוק עבדים. כולנו עבדים קטנים של עשירים גדולים.
העובדים הזרים שהובאו ע"י ממשלות ישראל מגורשים עכשיו. אבל
תרבות השכר שהשתרשה כאן מאז נוכחותם לא תשתנה במהירה. כל עוד
לא יקרה כך, אני לא אמצא עבודה. לא יהיה לי ממה לשלם שכ"ד. לא
אוכל לממן לימודים. לקחת מההורים? אמא שלי עקרת בית, אבא שלי
מובטל בן 55 שמחפש מדי יום את הלחם. אז שאבקש ממנו את החמאה?
לא חשבתי שאנחנו עניים. חשבתי שאנחנו "הממוצע". אבל צללנו עמוק
בתוך הבאר. באר שאין לה תחתית. כנראה שלא אשאיר את הוריי לבדם
ואיאלץ לעזוב את דירתי השכורה ולגור עימם. לנסות להתמודד ביחד
עם המצב הכלכלי הקשה.
ומה עם עבודה? אין. ומה עם לימודים? אין. ומה עם חיים?
הפוטנציאל קיים. לא יכול לממש אותו. נראה שאין סיכוי הפעם. שזה
סופי. שאין לאן לברוח. זה תופס אותך כאן ועכשיו. זה חונק. חם
לי. |