בהירות. נמסה לבקר רגיל
בו השמים הם רק שם.
עוד דרך לפתח אהל במרחב ולישון לחמש שניות.
מקדם יותר הוא עלה מענן,
אגרף עצמו לגוף כדור הארץ
מעיר את שבריו האחרונים לצבע מים רך - איזה קטסטרופה
עדינה נאבקת להשתחרר מגלמיותה
לחיים נדחפים קלושים
אורו מפשיט את הלב, אותה כפפת גומי, הפוכה, נשל בלא נחש
מרחוק שם, קולות של מסבה
גניחות צחוק, שעלת כיף נואש
של חזרה צפה אל תוך מבט.
לרגע אנו מצטערים על החיה החברתית, לא יעזרו
גם אזני הכלב שמסמנות-מקפלות ספוקים קטנים.
נאסף בריאות ולא יוצא.
במרחק רוקד במיליארד שמות, דג-ירח עצום כסוף לו אנו קוראים
ים.
