אנשים מאכזבים אותך, החיים מאכזבים אותך, אבל הכי כואב זה
כשאתה מאכזב את עצמך.
פעם לא ידעתי כמה אכזבות יש בעולם, כמה מהן מתרחשות ממש
עכשיו.
היום אני כבר רגיל.
ושלא תחשבו שקשה לאכזב - לרוב זה קורה בכלל בלי שאתה שם לב.
חבר שאמר שיתקשר ושכח, נערה יפה שרצית למצוא חן בעיניה -
ולא... אפילו סתם לבדוק מייל ולראות שאין הודעות זה מאכזב.
ולאכזבה יש טעם משלה. זה לא בדיוק עצב ולא ממש כמו כעס - זו
פשוט אכזבה. מין תחושה שמופנית בעיקר אל עצמך. מה אתה לא עשית
בסדר, איך אתה יכולת לנהוג אחרת, אולי כל מה שחשבת שיש לך הוא
בכלל שקר - ומפה נובעות האכזבות במין שרשרת ארוכה שלא נגמרת.
לאכזב את עצמך זה הכי קל - לא ללמוד כשאמרת שתלמד, להמשיך לשקר
כשאמרת שתפסיק... בכלל, לא לעמוד במה שקבעת לעצמך יוצר אכזבה,
אכזבה מהסוג הקשה.
כשאתה מאכזב את עצמך, קשה לברוח. לא ניתן פשוט להגיד "אני לא
צריך אותו". הוא איתך בכל מקום, וכמו במחלה ממושכת, הסיכוי שזה
יקרה שוב רק הולך ועולה עם כל "התקף".
'אז מה עושים?' ישאל האדם הפרגמטי, אותו אחד שחשבת שאתה. איך
פותרים את הבעיה הזו? הרי בסופו של דבר זו רק עוד בעיה,
והפתרון קיים - רק צריך למצוא אותו.
או שאולי לא לכל בעיה יש פתרון? אולי יש בעיות שהן בעצם מצב
קבוע? מעין מחלה כרונית שפשוט צריך לדעת להתמודד איתה בטיפול
סימפטומטי ארוך, שאף פעם לא מספק אותך, אלא רק מקהה זמנית את
הטעם המר בפה.
מקווה שלא - הנה, התעורר לו הצד האופטימי. אולי כדאי שיחזור
לתרדמת שלו, לפני שגם הוא יאכזב ורק יגרום יותר נזק מתועלת.