זהו שבוע בחייה של משפחה ישראלית בורגנית: זוג בשנות הארבעים
לחייהם, הוא מנתח לב, היא יפיפייה ובתם נטע, צעירה ערנית
ומורדת. לביתם מגיע עמנואל, אהובה משכבר הימים של תמר (האם)
המבקש להדליק מחדש את השלהבת שבערה ביניהם לפני למעלה מ- 18
שנה ובכך מערער את יסודות הבית.
בחברה הישראלית בת ימינו, המפוכחת מכדי להאמין באידיאלים
נאיביים, המתוחכמת מכדי לאחוז בציונות כתורתה והכופרת מכדי
לחזור בתשובה, אנשים נאלצים לתור אחר האמת ב"חופים של מסטולים
בהודו", בפורומים למיניהם, בסדנאות אהבה וכיוצא בזה. כותב
המחזה, שלומי מושקוביץ ביקש לחזור צעד אחורה ולמצוא את האמת
במורשת שלנו, והדברים שהוא לא כ"כ מצליח לאמר בנאומו בתוכניה,
נשמעים שובים, אמיתיים, נטולי יומרנות וקלישאות מתוך חיפושיה
של נטע אחר האמת שלה.
המחזה הזה עוסק כנראה יותר מכל בהגשמה: תמר שידעה אהבה יוקדת
בצעירותה, כזו שכמעט שרפה אותה קליל, נישאת לאיש המסור והאוהב,
יותם, וחיה עימו חיים בריאים כביכול אולם היא מסתגרת במחשכי
שיגעונותיה וחולמת על חיים אחרים, על יצירה ותשוקה. הגעתו של
עמנואל מעמידה בפניה את ההזדמנות לפרוס את הכנפיים שהיא תמיד
חלמה שיש לה... האם תעיז?
מלבד מיכל ורשאי (נטע) התגלית הצעירה הנועזת והפיקחית יש לציין
בליווי אלף תשבחות את עופר זוהר שהפליא בשחקו את יותם. איש לא
יכול היה לשאת ביתר כבוד את המונולוגים התבוסתניים של יותם,
המיוסר באהבתו ההרסנית לאישה שלא חושקת בו. זאת חרף העובדה
שהקדיש לה את חיו מתוך איזו תקווה עגומה שיבוא יום והיא תתעורר
לעולמו. (20,22-24,30/11)
