מתחרט.
שוב ושוב מכריז על תנועותיו, נכנס.
בועל בהתמזגות של האוויר עם הרוח. זה אימונו , זוהי תפילתו
להתרגם לאוויר, כמו
אוויר, עם כל נשימה נכנס לריאות,
ואז דם.
הוא מרגיש בהתנגדות נאספת בכנפיו,
נוקשות, נוקשות, מוזרות.
רץ במסדרון חסר שם,
בקוביה הונגרית של אורות וצללים,
רגליו מכות באבנים המרוצפות בכבדות
פחות ופחות
הן מדוושות מעל הקרקע
עוד כמה דחיפות והוא מחוץ
לסיפור,
אל תוך השיר.
לכמה השניות הבאות, בזמן שהאוזן
שואפת את הערב, שירה מצטברת.
המתקן שמפמפם יאמבים בחזי הולך
להפסיק לרגע ולשיר קצת. מה? לא הרבה.
יש צער שהוא כל כך זקן וכסוף עד שאינו
מצטער יותר. מקום בין התשוקה לזכרון - איזשהי
מרפסת בכפר סבא, שאיננו יכולים יותר לקרוא או ליחל לה.
