ניזכר,
זכרון יכול להיות אכזר,
בזכרון אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח,
הזמן מתערבל לו בשכחה,
הזכרון הוא עוד תעתוע של תת ההכרה.  

אתה מבין שאין משמעות להיגיון,
כשהלב מפסיק לפעום אך אתה חי מתמיד.
העיניים דומעות גם כשלא עצובים,
שפתייך מדברות בשתיקה,
מחשבותיך נודדות ללא עצירה.

כלב טיפש וכמה זונות,
אדם מבולבל הולך לו ברחוב,
עובד זר על אופניים ישנות.  

תמשיך ללכת

חיוך עמוק, מבט שחודר לתוך הנשמה,
פוגע בך ללא אזהרה עמוק,
רוצה אותה לנשק,  
העיניים הכי יפות שיש בעולם.

תמשיך ללכת, אל תעצור,
תהיה איתן, אל תישבר,  
תמשיך ותמשיך עד שתבין שכבר עברת את הנקודה,
בה חלום מתערבב במציאות,
בה היית כבר איפה שרצית להיות,
בה ידעת מה זאת אהבה.

אתה לא תמיד יכול להסתובב,
לחזור לאותה הנקודה,
כשתחזור תראה כלב אחר עם כמה זונות
ולא בדיוק אותו עובד זר עם אופנים ישנות,
בזכרונות אנו תמיד מעצימים את הרגשות,
מעוותים את התפיסות,
אך אולי זה שוב ההיגיון מדבר מגרוני.

כי איזה היגיון יש כשהלב מפסיק לפעום אך אתה חי מתמיד?
העיניים דומעות גם כשלא עצובים,
זועקים בשתיקה.  

תמשיך ללכת, אל תעצור,
תהיה איתן, אל תישבר,  
תמשיך ותמשיך עד שתבין שכבר עברת את הנקודה,
בה חלום מתערבב במציאות,
בה היית כבר איפה שרצית להיות,
בה ידעת מה זאת אהבה
ואז תשאל את עצמך למה, פשוט למה.