"אמא?"
"כן?"
"שבוע הבא יש לעדי יומולדת, אני יכולה ללכת?"
"לא יודעת, נראה".
"מה נראה!? חשוב לי לנסוע אליו!"
"נראה, עד שבוע הבא אלוהים גדול".
"טוב"

הלכתי, בטוחה שהיא תגיד לא. הייתי די מבואסת, לא ידעתי מה
להגיד לעדי. הוא החבר הכי טוב שלי והוא יתבאס אם אני לא אבוא.
אני אתבאס אם אני לא אלך. לא אמרתי לו כלום בקשר למה שאמא שלי
אמרה.לא רציתי לבאס אותו.
אחרי שבוע בערך, יום לפני היומולדת שלו, דיברתי שוב עם אמא.

"אמא?"
"מה?!"
"מה עם מחר? אני יכולה לנסוע?"
"מה יש מחר?"
"יומולדת לעדי, שכחת?"
"אה... כן... אין כסף".
"מה אין כסף!? זה סוף החודש! את לא יכולה לבקש מהשכנה את
המשכורת של המדרגות!?"
"בסדר, אני אשאל מחר".
"לא! לא מחר, מחר זה מאוחר מדי, מחר היומולדת! הייתי מבקשת
בעצמי, אבל הם חושבים ששני ושלי שוטפים ת'מדרגות"
"טוב, לפני שאני אלך לסבתא אני אשאל."

אחרי שעה:

"אמא מתי את הולכת?"
"מה את רוצה?! אני אשאל!"
"אני צריכה לדעת! אני צריכה להודיע לו!"
"טוב, הנה"...

היא הלכה לשכנה וחזרה אחרי 2 דקות.

"נו? יש כסף?"
"לא".
"למה?!"
"כי היא לא בבית, מחר ב- 12 היא תהיה".
"אוף! אבל אמא זה מאוחר מידי!"
"אל תדאגי, מקסימום תשני שם".
"מה תשני שם?! מה זה בית מלון?! זה מסובך מידי".
"תשאלי אותו, מה איכפת לך".
"אבל אמא.. לא נעים לי..."
"תשאלי!"
"טוב".

מתקשרת לעדי:

"עדי!?"
"כן?"
"מה קורה?"
"בסדר, מה איתך?"
"אני? בבעיה... אמא שלי רוצה שאני אישן אצלך, זה אפשרי?"
"לא יודע, אני צריך לשאול את ההורים שלי".
"טוב, תודיע לי כשתשאל".
"אוקיי".
"תודה, ביי".
"ביי..."

חוזרת לאמא:

"אמא, הוא אמר שהוא צריך לשאול".
"אוקיי."

למחרת ב-12

"אמא, 12. והאוטו של השכנה בחניה, את יכולה לשאול".
"טוב".

אחרי 5 דקות:

"נו? יש כסף?"
"כן..."
"תודה".
"אז את ישנה שם?"
"לא יודעת, לא נראה לי."
"תלכי, תשני שם איזה שבוע שבועיים."
"מה?! למה!?"
"לא יודעת, תצאי קצת מהבית."
"לשבוע שבועיים?!"
"כן... תתני לי קצת חופש, לי ולאבא."
"טוב".

התארגנתי, לא מפסיקה לחשוב על מה שאמא שלי כרגע אמרה לי. אני
מרגישה קצת לא רצויה. אולי אני מגזימה?! אולי היא התכוונה שהכל
לטובתי? אצא ואבלה. אבל מצד שני - שבועיים!? אני עד כדי כך
קרציה?! מה אני עושה? יושבת בחדר ושומעת ת'מוזיקה שלי?!
כל הדרך לירושלים לא הפסקתי לחשוב על זה. גם כשהגעתי התנהגתי
ממש מגעיל כל היום. נראה לי הרסתי לו ת'יומולדת עם המצב רוח
החרא שלי. הוא חשב שהשתעממתי. ואני לא. ניסיתי להנות, באמת,
בשבילו. אבל לא הצלחתי, זה הטריד אותי יותר מדי.
בערב החברים של עדי התקשרו אליו ואמרו לו לבוא אליהם. מה שאמר
שזמני לחזור "הביתה" הגיע.
תפסתי אוטובוס לתחנה המרכזית בירושלים ומשם לת"א ואז לעפולה.
כל הדרך בכיתי, לא רציתי לחזור לשם, דיברתי קצת עם המלאך שלי.
ואז, הגעתי לעפולה. ירדתי בתחנה והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
בדרך לא יכולתי יותר, והתקשרתי לאיילת בוכה. פשוט פרצתי בבכי.
היא הצליחה להרגיע אותי ונתנה לי תמונה חדשה. עוד 4 חודשים -
צבא! וזהו. פעם בשבוע או פעם בשבועיים אני אהיה "בבית" וזה גם
לא בטוח, רוב הזמן אני אלך למלאך שלי.

הגעתי "הביתה", כולם ישנו. נכנסתי לחדר, כרגיל, שמתי מוזיקה
והייתי על המחשב. באינטרנט. בורחת מהמציאות לתוך חיים של
דמיון, חיים שהכל יפה וטוב, הכל מזוייף, הכל... ממוחשב.