בן 19 קפץ אל מותו מהקומה ה- 25 של מגדל עזריאלי? זהו? אחרי כל
הלבטים שלי: להתאבד? לא להתאבד? מצד אחד הולך לי די טוב
בלימודי הרפואה, יש לי הרבה חברים והם אוהבים אותי, ומצד שני
אין לי חברה ודי רע לי בנשמה. אז החלטתי להתאבד, אבל ההחלטה זה
לא השלב האחרון בדרך אל שנת הנצחים, חשוב הביצוע ובעיקר דרך
הביצוע, חשוב לא לחפף כך שבסוף תגמור חי ועוד עם איזשהו נכות
כלשהי שתהווה מכשול עבורך בדרך למקצה שיפורים (של ההתאבדות).
לא לקפוץ כמו טמבל מקומה שניה לתוך גגון של חנות ירקות ומצד
שני גם לא לקפוץ מהקומה ה- 100 כך שמה שישאר ממך אחרי 10 דקות
של צניחה חופשית זה רסק לא מוכר של האדם שפעם הייתה. אז החלטתי
לקפוץ מהקומה ה- 25, ממשרד עורכי הדין של חבר שלי שממוקם שם
ומכיל חלון יפיפה בלי סורגים שפשוט מתחנן שיעשו בו שימוש הולם.
תכננתי את השעה, שעת לילה מאוחרת שאין הרבה אנשים במשרד, ואף
אחד לא יחליט לסכל את ניסיון התעופה שלי או גרוע מכך להצטרף
אלי ולגנוב לי את התהילה. ואחרי כל זה: "בן 19 קפץ אל מותו
מהקומה ה- 25 של מגדל עזריאלי"? - בחדשות של 7 בבוקר.
ובחדשות של שמונה: "אדם קפץ אל מותו ממגדל עזריאלי".
ובחדשות של תשע:" עוד בן נוער מתוסכל התאבד". (אני בן 19
לעזאזל!!)
אם הייתי פוגע במישהו הייתי בטח שורד עד החדשות של 12 לפחות
ואולי אף מגיע לערב חדש אם הייתי פוגע במישהו סלבריטאי. אם
הייתי פוגע בפוליטיקאי, בליינד, הייתי מגיע למבט ואם הייתי
נוחת במקרה על ראש ממשלה, היו זוכרים אותי לפחות חודש (יותר
ממה שהיו זוכרים אותו!).
אבל אני, אני אפילו את הקבצן השיכור ששוכב ליד המגדלים פספסתי
והתרסקתי ישר לתוך תמרור עצור.
"ככה לא מתאבדים" אמרו לי כשהגעתי לפה, "טירון", "חובבן",
"סבתא שלי עם כיסא גלגלים וקטטר התאבדה יותר יפה ממך".
רק קורט קוביין לא ירד עלי, הוא הסתכל אלי במבט מהפנט, הסיט את
השער מעיניו ואמר לי: אני גאה בך בוי, מה זה משנה הדרך, העיקר
הכוונה, היה לך רע ורצית למות מן, חוץ מזה Nothing else
matters, אבל אותי המסטול הזה לא שכנע, ובמשך חודשים ארוכים
נדנדתי למלאך בשם גבריאל, שהחברה קראו לו ברזיאל בגלל שהוא כל
הזמן היה מציץ לנו במקלחות, שיתן לי הזדמנות שניה.
היום הוא סופסוף נשבר ונתן לי לחזור לחיים לאפטר. עכשיו אני לא
אפשל, אני אעשה עם המוות שלי משהו מכובד, אני אהיה מישהו,
יזכרו אותי, יסגדו לי אפילו. החברה למעלה הבטיחו לי 100
"בתולות" (שם בתולות זה הבנות שהתאבדו בלי לאבד חלק משמעותי
בגוף), אם אני מפוצץ את עצמי על ערפאת.
7 בבוקר, רמאללה, אני דופק בדלת ביתו של הראיס, עוד שעה וחצי
אני כבר צריך להתייצב, פותחת לי סוהא, "סליחה, עראפת נמצא?
30 קילו של חומר נפץ גרעיני והיא מזמינה אותי להיכנס, "הוא
בשירותים הוא כבר יצא אליך, רוצה קפה?" "למה לא" אני עונה,
עדיף להתפוצץ ערני, אני מניח. אני שומע את המים יורדים
בשירותים ואלי יוצא עראפת בבוקסר וגופיה של NIKO, לא נשאר הרבה
זמן.
"אני הולך להתפוצץ, עראפת" "זה הסוף שלך יא בן זונה" אני מצהיר
באסרטיביות.
עראפת הביט בי ישר לעיניים וחייך, "אתה הבחור השלישי שבא לפוצץ
אותי הבוקר, אתה יודע?"
- "לל...א, לא, השלישי אתה אומר?"
- "כן, והשמיני השבוע, ואני כבר לא יכול לזכור כמה שהידים
בפוטנציה, כבר ביקרו אצלי החודש".
"חברה נורא חמודים", הוסיפה סוהא, "תמיד מנגבים את הרגליים
בכניסה".
הרפיתי את האצבע מהדק חגורת הנפץ והתיישבתי על הכורסא המשובצת
במרכז הסלון".
"אז אני לא כזה מקורי, אה?" כוס עמאק, הלכו הבתולות, יהיה לי
מזל אם אני יקבל את עזית הכלבה הצנחנית, וגם היא כבר לא מה
שהייתה פעם.
כאילו מבין את כאבי הניח עראפת את ידו על כתפי ואמר "אתה יכול
עדיין לפוצץ את סוהא, את זה אף אחד עוד לא עשה"
- "לא תודה יאסר, כבר יצא לי כל החשק"
- "לפחות תישאר תאכל משהו" חייכה אלי סוהא
- "זה בסדר אני צריך לחזור בקרוב, ואני רוצה להיות קצת לבד עם
עצמי לפני שאני חוזר לפדיחות למעלה"
- "תשמור על עצמך" נפרד ממני עראפת
- "מה זה משנה, יותר מת מזה אני לא יכול להיות".

בחוץ כבר זרחה השמש בחוזקה, התיישבתי על המדרכה, אנשים בדרך
לעבודה חלפו על פני, מראה הבחור הצעיר הנושא על גופו דינמיט
בכמות שיש בה לעשות מהמגף האיטלקי כפכף לא ריגש אותם יותר מדי
ואחד מהם אפילו שאל אם יש לי אש. אני יודע שלעשן עכשיו זה לא
הדבר החכם ביותר לעשות אבל כבר מזמן זנחתי את הפוזה של
האינטיליגנט. הוצאתי קופסת קאמל מהכיס והדלקתי סיגריה.
ניסיתי לחשוב על שרשרת המאורעות שהביאה אותי לנקודה האומללה
הזאת.
עד גיל 18, עם העליות והמורדות הרגילים של חיי בני נוער בארץ,
הכל היה די תקין, היו לי הרבה חברים, התעסקתי בדברים שעניינו
אותי ודי נהניתי מהחיים.
זה עד שהיא הגיעה. פגשתי אותה באוניברסיטה, היה לה דירת סטודיו
ברמת אביב. כנראה שתמיד היה לי חולשה לג'ינג'יות, ובטח
שלג'ינג'ית עם כזה גוף הורג. אפילו לא הייתי צריך לחזר אחריה,
מסיבה תמוהה כלשהי היא רצתה אותי ואפילו די הייתה מטורפת עלי,
אבל אני לא נשארתי חייב וכל פיסת אהבה שהייתה בלבי הצעיר נתתי
לה.
אחרי חצי שנה זה נגמר, פתאום לא הייתי מספיק טוב בשבילה.
ולמעשה, אני מניח שכל אותם דברים שקרו מאותה נקודת הפרידה
הובילו למדרכה הזאת ברמאללה. המשכתי לתפקד וללמוד, לשתות
ולחייך אבל בפנים התרוקנתי.
כיביתי את הסיגריה ונעמדתי, היה לי ברור מה אני צריך לעשות.
הכנסתי שתי אצבעות לפה והוצאתי שריקה, מונית צהבהבה חרקה
ונעצרה מולי. נכנסתי פנימה וחגרתי חגורה. "לאן אתה צריך?" שאל
אותי הנהג.
- "לרמת אביב בבקשה" עניתי בביטחון, סה"כ חומר נפץ כזה משובח
לא נופל כל יום מהשמיים"...