"זה הזמן להתנשק,
מהבדידות להתרחק,
לשכוח את הנעורים האבודים,
לתת כולי לשבועת אמונים.
כן, זהו הרגע,
ומסביב כולם בצבע מסתכלים,
רק את ואני בלבן ושחור,
רק אני ואת, רק לנו מופנה האור.
כן, זהו היום,
זוהי מציאות שנוגעת בחלום,
הערב שלנו, נוצץ אהבה,
ידעתי שאף פעם אסור לאבד תקווה,
וכן, עוד מעט אני מתחתן,
איתך, אהובתי היחידה, נערת החן,
אין בי עוד מילים, רוצה רק בך לגעת,
לזכור את הבירה, ולשים בידך טבעת..."
ממש מהפנט, חשבתי, באמת,
קטע מיומן חיים של ילד מת,
קראתי שוב ושוב, קצת יותר לאט,
מהיום המאושר בחייו נשאר דף מקומט,
נתן לה הכל, אהב, נשבע אמונים,
הלך לעולמו גרוש, עם שלושה ילדים,
והיא, אפילו לא דמעה על המצבה,
היא לא ידעה, הילד פשוט מת מאהבה,
נעלם עם אותה טבעת על האצבע,
שלא השכיחה בחייו את אותו הרגע,
בדרכו האחרונה צעד גם בשחור,
בתקווה שבעולם הבא יזכה מעט מאותו האור,
כי בידה כבר מזמן שבועה אחרת,
קלה לאחרים, אבל בשבילו עדיין כלה זוהרת,
ואין בה שום כלום מהלבן ההוא, פשוט נורא,
האישה של חייו כעת סתם אלמנה שחורה,
ומהילד המתרגש ביומן, לא נותר דבר,
הלב שלו נשבר, לאט לאט הוא נגמר,
ועכשיו הוא נח למעלה ושומר על הילדים,
אולי יום יבוא ויטעם שוב מנעוריו האבודים.
וזה היומן שלי, יומן סתרים,
יום יבוא ואולי אני יבין את הדברים,
אולי, מחר, אולי עוד כמה שנים...
חתונה, מה נותנת לאהבה,
ופה... שלוש נקודות לתשובה,
מה נותנת לחיים,
והאם כולם יכולים,
ואם לכל העניין יש בכלל טעם,
האם אז יש את הריח של פעם,
למה בעצם זה כמעט חייב,
אני עדיין לא נשוי, לא משמע אני לבד,
מה רע להיות רווק, אבל יותר מאוהב,
ועדיין להתרגש, להיות איתה לעד,
לאהוב מחדש, לנשק ולגעת,
כי חתונה, אל המוות מובילה עם טבעת...
ובינתיים, הכל נשאר אצלי פתוח,
הדף מיומנו נשמט לי, בורח לי ברוח,
נותרתי עם שלי, גם אותו אני סוגר,
אולי יבוא היום, אני יפתח ואזכר,
איך פחדתי להיות עוד ילד תמים,
שהלך לישון בסוף לבד, בלי שום רחמים.
ככה מנגנים החיים, בצלילים כבדים,
ושוב אני חוזר לזייף את נעורי האבודים... |