לא עבר הרבה זמן מאז שסיימתי תיכון. תקופה יפה, לכל הדיעות.
כן... אולי אחרי שהיא מסתיימת, אז בטח שהיא יפה. כמו הצרות
שלי. עכשיו כל פעם שאני עובר ליד בית הספר, אני מאחל לתלמידים
שידפקו את הראש בדיוק כמוני ולמחנכת היקרה שלי שתעבור בשלום את
הניתוח להוצאת המגרפה מהתחת. כלבה. לא מזיז לי מהמורים האחרים.
הם לא עשו לי כלום, וגם לא עניינו אותי במיוחד.
אני מנחש גם שכל הכיתה שלי הספיקה לבקר כבר איזה אלף פעמים
בבית הספר, בשביל תעודות הבגרות, להשוויץ במדים החדשים, סתם
להתקרצץ. אני אפילו בשביל תעודת הבגרות לא באתי. דני עשה טובה
לאנושות והביא לי אותה. לאחר מכן, נשבעתי שלא יהיה לי קשר לבית
הספר הזה בחיים. הזיכרון היחיד הטוב שנשאר לי ממנו היא שרית.

בחורה מוזרה הייתה, השרית הזאת. גובה ממוצע, רזה במיוחד. עד
כדי כך, שהציקו לה לפעמים בגלל זה. אבל לא רק בגלל זה. היא
הייתה פשוט מוזרה. במלוא מובן המילה. היה לה שיער ג'ינג'י קצר
ופרוע ומשקפיים. ומתחת למשקפיים, אוצר: עיניים ירוקות, יוקדות.
כמו אש ירוקה. היה פשוט מפחיד להסתכל בהן, כאילו הייתה סכנה
שתשרף בתוכן. היא הייתה מסוגרת, בלי חברים בכלל. בלי חברים
אמיתיים לפחות, כאלה שמבריזים ביחד איתם ומשתכרים כלוט בפאבים
ומקיאים ביחד את הנשמה לתוך אותה אסלה בשירותים של הפאב ואחרי
סוחבים זה את זה איכשהו הבייתה.
אפילו עם החברה האחרונה שלה היא רבה, ולא נשאר לה יותר אף אחד.
היא לא אמרה את זה אף פעם, אבל פעם בשיעור היסטוריה התחשק לי
להסתובב אליה. היא ישבה מאחורי. עיניינו נפגשו. עיניי האש שלה
הסתכלו עלי. שורפות מתמיד. אבל אחרי שלוש שניות שהסתכלתי עליה
הפנתי את ראשי. לא יכולתי יותר. עוד שניה אחת של מבט והייתי
מתחיל לבכות באמצע הכיתה. איזה עצב נורא בקע מהן, איזו בדידות
איומה! כאילו שנחרט על הירוק שבהן, "אין לי אף אחד".
אחרי 5 שניות הסתובבתי אליה שוב. הסתכלתי עליה ואמרתי, "יש לך
עיניים יפות". "תודה", היא אמרה בחצי חיוך והורידה את משקפיה.
הסתובבתי מיד בחזרה ברגע שעשתה זאת. לא רציתי שהיא תראה איך
שאני מנגב את הדמעה שעמדה לי בזווית העין.
היא אף פעם לא דיברה הרבה. בקושי היו שומעים ממנה בכיתה, אולי
איזה חצי מילה במסדרון. בהפסקות היא הייתה יושבת לבד בחצר בית
הספר, תמיד על אותו ספסל, וכותבת. כל הפסקה כותבת. כנראה
שירים. אף פעם לא שאלתי. מה שכן, אף אחד לא העיז להתקרב אליה
בזמן שכתבה. אולי מפחד, אולי מיראת-כבוד, מי יודע. אולי כי היא
פשוט נראתה כל כך מנותקת מהעולם בזמן שכתבה. היא מעולם לא
הראתה לאיש מה שכתבה. לא שמישהו התעניין.

יום אחד היא שאלה אותי, "מה מספר הטלפון שלך?". חשבתי שהיא
רוצה להתחיל איתי או משהו. הפנים שלה בהחלט לא נראו ככה. הן
נראו יותר מבויישות, כאילו שעשתה ניסיון נואש ליצור קשר עם
העולם.
"בשביל מה את צריכה אותו?", שאלתי.
"סתם", משכה בכתפיה, "להיות בקשר".
נתתי לה את מספר הפלאפון שלי. מה שהכי מצחיק זה שהיא כמעט אף
פעם לא התקשרה אלי. היא רק השאירה לי הודעות. תמיד הודעות. ולא
הודעות פרטיות במיוחד או משהו, סתם בסגנון ה"מה נשמע" ושאלות
בקשר ללימודים. היא לא העזה להכנס לדברים פרטיים. אולי פחדה
שאתנתק ממנה, אולי פחדה לחדור לי לחיים האישיים. לפעמים לא
הייתי עונה לה, לפעמים בגלל שהייתי עסוק או בזמן נהיגה,
ולפעמים סתם לא התחשק לי. וכשלא הייתי עונה, היא תמיד המשיכה
לשלוח לי הודעות, עד שאענה לה. פעם אחת עניתי לה, "תעזבי אותי!
אני עסוק!". "מצטערת", היא ענתה לי. "אין לך חברים אחרים?",
שאלתי בזעם. "לא", היא ענתה לי. "אז תמצאי!". היא כבר לא ענתה.
זה היה החץ המורעל שפילח לה את הלב.
מה שהכי מוזר, שבבית הספר, היא לעולם לא נראתה כועסת עלי, גם
אם הייתי עונה לה ככה או מתעלם ממנה. תמיד בירכה אותי לשלום
כשראתה אותי. עניתי לה תמיד בחיוך, אך מעולם לא העזתי להתקרב
אליה יותר מדי. משהו הרתיע אותי. לא העזתי לתת לה חיבוק או
נשיקה בלחי כמו לשאר בנות הכיתה המתייפיפות על הבוקר. תמיד
שהייתי פוגש בחיבוק מישהי, ראיתי אותה מרחוק, עומדת בצד.
מסתכלת עלי בעיניים הירוקות שלה. ראיתי מרחוק כיצד היא מייחלת
שמישהו יבוא וייתן לה חיבוק. אחר כך מפנה את ראשה והולכת.  מדי
פעם רציתי להגשים את משאלתה, אבל פחדתי. פחדתי לגעת בה. מה
יהיה בכלל מגע העור שלה. חשבתי שאשרף אם אגע בה.
י"ב המקוללת עברה כמו טיל לשמחתי הרבה, וכך גם הבגרויות. לבסוף
הגיע היום שלו ייחלתי אני וכל השכבה: טקס הסיום. הטקס שבו
אנחנו מראים אצבע משולשת למורים ולבית הספר ואומרים, לכו
קיבינימט! אנחנו את הבגרות שלנו כבר עשינו!
לפני הטקס, קיבלנו את ספרי המחזור. אותי ציירו בתור אופנוען
קשוח, אפילו שלא היה לי בכלל אופנוע. כנראה שנגמרו הרעיונות
לועדה. מה איכפת לי, העיקר שאני נראה שם מגניב. עילעלתי בספר
מספר דקות, אבל משום מה לא הצלחתי למצוא את הציור של שרית.
בסוף מצאתי:
"שרית שלנו בחורה שקטה
מפיה הגה לא מוציאה
אך הג'ינג'ית שלנו בלימודים משקיעה
כזאת היא, שרית המקסימה"

וליד החמשיר, ציור של נסיכה. והראש חסר.

רוב טקס הסיום היה מייגע, כי המנהלת כל חברי העיריה התעקשו
"לשאת את דבריהם". אני חושב ששמעתי נחירות מהקהל בשלב מסויים,
נשבע. בסוף הטקס, כל השכבה עלתה לבמה כדי לרקוד את ריקוד
"הניצחון" האחרון. כולם התחבקו וצרחו משימחה. חיבקתי את מורן,
החברה הכי טובה שלי שעמדה לידי, ובזווית העין קלטתי את שרית
עומדת לידי. בעיניים שלה עמדו תחנונים. אולי הפעם יתמזל מזלה.
אכן התמזל. חיבקתי אותה גם. משום מה, החיבוק היה שונה ממה
שציפיתי. הוא לא היה שורף עור, כמו שחשבתי שיהיה. הוא היה חם
במיוחד, כזה שמקבלים מאמא, כאשר פוצעים את הברך, רך ומנחם. זה
היה החיבוק הכי אמיתי שקיבלתי אי פעם, למרות שנמשך שתי שניות
בקושי.

לא רציתי להתגייס. רציתי לעשות קצת חיים אחרי הלימודים. הגיע
לי, אחרי 12 שנות קריעת תחת מסיבית. רצו לקחת אותי לקרבי, אבל
עשיתי להם כל כך הרבה בעיות... הלכתי לקב"ן וסיפרתי לו את כל
הצרות שלי, עד שהוא נכנע והעביר אותי לקריירת ג'ובניקיות
משגשגת. אבל זה לא ממש הספיק לי. רציתי לצאת לגמרי. אם כבר אז
אוניברסיטה או לעבוד או משהו. שלפחות יועיל לי. אז הלכתי שוב
לקב"ן והשתוללתי אצלו כהוגן. הוא, כמה מפתיע, המליץ לשחרר אותי
על 21. איזה חננה, מאמין לכל דבר.
בנתיים הלכתי לעבוד, כי לא רציתי ללכת ללמוד ישר אחרי התיכון.
שיהיה לי משהו בחיסכון הצנוע שלי.
מה שהכי הצחיק אותי, היא העובדה שלא שמרתי על קשר עם אף אחד
מבית הספר. לא עם מורן, לא עם שי שהיה אחד החברים היותר טובים
שלי. אף אחד. נשארה רק שרית. למען האמת, היא זאת שהקפידה לשמור
על קשר איתי. אם לא ההודעות שלה, גם איתה הייתי מנתק את הקשר
לגמרי. היא המשיכה להתעניין לשלומי ומה קורה איתי. ממה שידעתי,
היא חיכתה לגיוס. ובזמן חיכתה, היא כתבה כרגיל. היו לה גם
בעיות עם הפרופיל בגלל משקלה הנמוך, אז היא נאלצה לעבור דיאטת
השמנה. לכמה בנות כבר יש בעיות כאלה...

כמה חודשים אחרי סיום בית הספר, עברתי את החוויה הכי ישראלית
שלי: פיגוע. הייתי צריך להגיע לתל אביב, ובגלל שהמכונית הייתה
במוסך, נאלצתי לקחת אוטובוס. שלושים פצועים, תשעה הרוגים.
וברגל- רסיסים. פינו אותי לאיכילוב בחוסר הכרה. התעוררתי
מבולבל עם סחרחורת איומה. כל מה שראיתי זאת אינפוזיה מחוברת
אלי, תיקרה מלאה באורות מסנוורים ומיטות מלאות באנשים.
אה, כן. וזוג עיניים ירוקות שבהו בי.

"שלחתי לך הודעה. אמא שלך התקשרה אלי בחזרה. היא אמרה שנפצעת
בפיגוע".
"איך הגעת לפה?"
"מונית".

לאט לאט הראיה התבהרה לי. ראיתי את שרית יושבת לידי, כולה
מרוטה ועייפה. היה לה מבט קפוא. רק בזווית העין אפשר היה לראות
דמעה מבצבצת שבסוף נחתה על היד שלי.
"אתה תהיה בסדר", היא אמרה בשקט בזמן שהעבירה את ידה הדקיקה על
השיער שלי.
"אל תדאגי לי, לכי הבייתה".
"אני לא רוצה ללכת הבייתה".
"למה?"
"אני רוצה להשאר פה".
"אין לך מה לעשות פה".
"יש לי".
"את סתם מטרידה את עצמך".
"לא נכון".
"למה את כל כך דואגת לי?"
היא לא ענתה.
"תעני לי".
"לא יכולה".
הסתובבתי עליה.
"תגידי... יש לך רגשות כלפיי?"
היא הסתובבה ממני.
"כבר לא".

"מה זאת אומרת?"
"לך לישון, אתה צריך לנוח".
"אני לא הולך לנוח עד שאת לא עונה לי".
"עזוב אותי".
"מה עזוב אותי? תעני לי?"
"מה לענות לך?"
"מה זאת אומרת כבר לא?"
היא התבוננה בי ושתקה כמו דג. ידעתי שלא אוכל להוציא ממנה את
זה, אפילו בכוח. היא קמה והלכה.
לאחר מכן באו, כמה חבר'ה מבית הספר, וכמה מורים. כולם דואגים,
כולם פשוט מתחרפנים מדאגה. אחרי יומיים כבר הפסיקו להתחרפן. אף
אחד כבר לא בא. רק שרית. הפסיכית הזאת. הביאה לי הר של עוגיות
שוקולד שאפתה במיוחד בשבילי, והאכילה אותי עד שהתפוצצתי.
העוגיות הכי טובות שאכלתי בחיים שלי. היא באה כל יום וישבה
מספר שעות לידי, גם אם ישנתי. כל יום ראיתי את ירוקת העיניים
הזאת, אחוזת דאגה, אבל גם שמץ של שמחה ונחמה בקעו לה מהעיניים.
מן הסתם לא מהמצב שלי, אלא מהעובדה שהיה לה מישהו לחלוק איתו
את זמנה.

לאחר ששוחררתי, הקשר בינינו נותר רופף. משום מה, הודעותיה של
שרית הלכו והתמעטו, עד שהגעתי למצב שבכלל לא קיבלתי ממנה
הודעות במשך חודשיים. אולי אני אשמע כמו כלב, אבל לא הכי שמתי
לב. הייתה לי חברה חדשה, עבודה. הנחתי שהיא כבר התגייסה ואין
לה כבר זמן.
יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה.
"הלו?"
"הלו? עמית? היי, זאת שרית".
"היי שרית, לא שמעתי ממך כבר המון זמן. התגייסת כבר?"
"אני יכולה להפגש איתך מתישהו?"
"כן... רק תלוי מתי".
"אפשר בשבת הזאת?"
"אה... נראה שכן... אני לא בטוח..."
"זה דיי דחוף לי".
"אוקיי, אז נראה כבר".
"תחזיר לי צילצול, שאדע, טוב?"
"אין בעיה".
"ביי".
"ביי".

פגשתי אותה ליד הגינה שליד בית הספר, בשבת אחרי הצהריים. באתי
ראשון. חיכיתי לה מספר דקות על הספסל מתחת לעץ האורן הגדול.
חשבתי שהיא כבר לא תגיע. לפתע ראיתי דמות דקיקה וחיוורת בעלת
שיער שחור פוסעת לעברי. זאת הייתה שרית. חיבקתי אותה. אותה
התחושה כמו בטקס הסיום: חמה ומנחמת.
"היי".
"היי".
"וואו, מתאים לך שחור, במיוחד לעיניים, ירוקות".
"תודה".
התיישבנו מתחת לעץ, על הספסל. כמו בסרטים, הייתה שתיקה מביכה
במשך מספר דקות, שנשברה בסוף על ידי שרית.
"איך הרגל?"
"בסדר, כבר הכל עבר".
"יופי, אני שמחה".
"אפשר לשאול אותך משהו?"
"מה?"
"למה התכוונת כשאמרת 'כבר לא' ביום שנפצעתי?"
"מה זאת אומרת?"
"שאלתי אותך אם יש לך רגשות כלפי ואמרת שכבר לא".
היא נאנחה.
"ת'אמת? רציתי לדבר איתך על זה..."
היא שתקה במשך דקה, שנראתה לי כמו נצח.
"אני... היו לי רגשות כלפיך. פעם. בתחילת י"א. לא ידעתי מה
לעשות עם עצמי. הייתי מאוהבת בך בטירוף, וידעתי שאין לי סיכוי
איתך. הייתי כל כך שבורה. לא העזתי אפילו ליצור איתך קשר.
פחדתי שכל השכבה תצחק עלי. אז במשך הזמן הכרחתי את עצמי להתגבר
עליך. מה לעשות, לא הייתה לי ברירה. רק באמצע י"ב היה לי את
האומץ לגשת אליך. רק כדי ליצור איתך קשר, שלא תעלם לי לגמרי.
אני מניחה שעדיין הייתי מאוהבת בך קצת. אתה יודע עד כמה שהייתי
שמחה כשקיבלתי ממך יחס כלשהו? הייתי בשמיים כשענית לי בסמיילים
בפלאפון. זה מה שהחזיק אותי. זוכר שאמרת לי פעם למצוא לעצמי
חברים? חשבתי ברצינות על התאבדות. זה היה כמו חץ מורעל בלב.
הייתי בדיכאון שבועות. אתה יודע כמה רציתי לקבל ממך חיבוק כל
בוקר, כמו שאר הבנות? לא העזתי אפילו לגשת אליך קרוב יותר
ממטר. פחדתי ממה שיגידו עלי. אתה יודע שאני ביישנית בטירוף.
אתה יודע כמה שהייתי מאושרת בטקס הסיום, כשחיבקת אותי? אלה היו
השתי שניות הכי מאושרות בחיים שלי."
היא הפסיקה לדקה, לנשום קצת.
"הייתי בהיסטריה מוחלטת כששמעתי שנפצעת. כל מה שהיה חשוב לי זה
שאתה תהיה בסדר. שייזדיינו כל השאר. כל כך דאגתי לך. לא יכולתי
לישון בלילה ולא אכלתי כמעט. ההורים שלי כל הזמן ניסו להרגיע
אותי, אבל לא הצליח להם. כמעט ואישפזו אותי על תשישות יתר".

לא היה לי מה לומר. הייתי המום. לא ידעתי משום דבר, הייתי כל
כך עיוור וטיפש. עכשיו הייתי גם מושפל. הרגשתי כל כך קטן לידה,
ליד הייצור המופלא הזה, הדקיק הקטן והחיוור, שכל כך מלא
ברגשות, כאלה שאני בכלל לא הכרתי ועד היום לא מכיר. שנינו
שתקנו במשך כמה דקות. אחר כך כבר היה תורי לשבור את השתיקה.
"תגידי, לא היית אמורה להתגייס?"
"אני לא מתגייסת בסוף".
" באמת? למה?"
היא חייכה אלי חצי חיוך, שלחה יד לראשה והורידה את הפאה השחורה
שלה. "כי נשארו לי עוד ארבעה שבועות, עמיתוש", אמרה בחיוך
חיוור כשהקרחת הנוצצת שלה שורפת לי את תוך הנשמה.

עכשיו, שריתוש, גם לי אין אף אחד.