העולם שגרתי בו לפני שלושים שנה היה שונה לגמריי. כל ילדי הכפר
צחקו , קיפצצו, שרו שירים, אכלו מנצ'יזים, וישבו במעגלים. אבל
היום הכל אחרת. העולם שלי השתנה. זה כבר לא כמו שהיה פעם.
העולם שלי לפני שלושים שנה היה שונה לגמריי. כל ילדי הכפר
צחקו, קיפצצו, שרו שירים, אכלו מנצ'יזי... אני חשבתי את זה
כבר? אני חושבת שכן. אז רגע איפה הייתי?
מה שכן - הסיטואציה הזאת מזכירה לי עכשיו את העולם שלי, ההוא.


שכחתי להציג את עצמי לעצמי, סליחה. זה תמיד קורה לי כשאני
נזכרת בעולם שלי לפני שלושים שנה, כשכל ילדיי הכפר צחקו ואני
לא אחזור על עצמי שוב. אני עליזה מדמוני. אני גננת בגן ילדים.
והסיבה לזה שאני גננת ולא עורכת דין כמו שכולם ניבאו שאהיה,
היא שהזכרונות מהעולם שלי לפני שלושים שנה צפים לי במיוחד שאני
איתם. עם הילדים. מתוקים בני שלוש וחצי, ארבע. לפעמים גם ארבע
וחצי אני מקבלת, בתקופות של מיתון, כן. והעוזרת שלי רחלי?! היא
פשוט בחורה... להודות לאלוהים שהפיל עלי את העוזרת הזאת. מה
אנחנו עושות? אנחנו פשוט מתחלפות בתפקידים. היא כל כך אוהבת
להרגיש שהיא מנווטת את העיניינים, ואני? מתנווטת לי להנאתי.
עכשיו אני בדיוק יוצאת מהבית לקושש סיגריות למדורה שבראשי.
הצעידה ברגל תמיד היתה לי טובה. אח, איזה ערב! חמים ואמיתי. יש
לו, לערב, ניצנוצים קטנים בפנסים, אור קדום. הכל עולה לי פתאום
לראש, לקדימה שלו, לקדימה של הראש, איך היינו בעולם הקודם שלי
בוהים בחיים. בוהים בישיבה (לפעמים מעגלית), מול טלויזיות, מול
פרצופים, מול מחשבים, מול נופים, מול דפים, מול ערבים
מתפוצצים. כמו שאמרתי - מול החיים בקיצור. יושבים ובוהים
בחיים. מה יותר טוב מזה? מה?

ההליכה שלי איטית. בדרך כלל הליכה כזאת עוזרת לי לקבל כל מבט.
הרחובות צרים. כל צד וצד מסתכל עלי. ושזה קורה, אני הכי
מכוערת. העיניים שלי מצטמצמות, השפתיים שלי מתייבשות, העור שלי
מתרגש מכל הבל פה בסביבה. אני שרה בראש שירים, כדי להפיג את
כיעורי הצהבהב כשמופיע המבט הכללי שמסביב, אבל עכשיו, למרות
ההליכה האיטית, עדיין דופק בראש שלי האל הטוב, זה שאומר לי
שבסך הכל יצאתי לקנות סיגריות, או לקושש סיגריות כמו שסיגי
נהגה לומר. לפני שלושים שנה. באמת לא מזמן.

הנה מתרוצצת לי בראש רק מחשבה אחת. או יותר נכון, היא לא
מתרוצצת לי בראש והיא לא רק אחת, פשוט המחשבה הזאת היא הכי
מקדימה, היא נדחפת לי מול המצח ומסתכלת אליי עצבנית: אני יודעת
ששוב אתקל באיש עם הבית הכתום בפינת הרחוב. איש עם קסקט
כחלחלי, שיושב בפינת הרחוב, (שאגב, ממש לא זכור לי שמו של
הרחוב), ומוכר, מתוך בית כתום, כרטיסים קטנים. ההם. כן, כן,
ההם. ההם שמזהיבים לי את החיים. הכרטיסים האלו שחצי מהחלומות
שלי בנויים מהם. הוא יושב אפילו בשעות כאלה. (נראה לי קצת תמוה
שתמיד הוא עדיין פתוח בשעות האלה.) והמחשבה ממשיכה: אני יודעת
ששוב, הקסקטון הכחלחל ישאל "מה שלומך, עליזה מדמוני? מה
שלומך?". מה שלומך, עלק. כרטיס הוא רוצה שאקנה. הוא הרי מכיר
את המחלה שאני סוחבת איתי כבר שנים על הגב. איך הוא לא מתבייש
ככה לענות אישה בגילי ולהתגרות בי!

"הי"
"מה שלומך, עליזה מדמוני? איך הרגל? הכל כבר יותר טוב?"
"כן... תן לי מהכחולים עם הפס האדום. כן. שניים. ותמלא לי גם
שלושה רגילים בלוטומט הזה"
לא עונה לו על שום שאלה! לוטומט? בטוח זה השם של המכשיר הזה?
אויש, אני עם השטויים שלי. אני אקנה ואלך. ונמשיך.

מה הוא אמר שם? הרגל? אה, נכון! הרי לפני כמה ימים הורידו לי
סוף סוף את הגבס ואני יכולה ללכת שוב ברחובות הצרים, לקושש
סיגריות, להיזכר שוב בסיגי ובעולם שלי לפני... אח איזה ימים
אלו היו...

אני לא אשכח לעולם את הערב ההוא אצל דוד.
ישבתי עם סיגי אצלו בדירה בירושלים. או שזו היתה דירה של חבר
שלו... אני לא זוכרת... any way, סיגי ואני עישנו קצת לפני,
והיו שם בדירה ההיא, חוץ מדוד, גם איזה חבר שלו ועוד ידידה,
שהיתה 'אומנית'. פלצנית ה'אומנית'. ככה היא כינתה את עצמה.
אשכרה, בלי צחוק: 'אומנית'.
"מה את עושה?" סיגי שאלה אותה והיא ככה עם האף למעלה, אבל לא
מטאפורית 'עם האף למעלה', אלא אשכרה עם האף למעלה, אומרת לה
"אני אומנית".
בקיצור, אני וסיגי כבר אמרתי, היינו מסטוליות לגמרי. זה היה
כנראה מאוד חזק מה שאבי הביא לי לפני שיצאתי מהדירה שלו.
אבי, דרך אגב, (לא זכרתי להזכיר לעצמי), הוא היום בעלי.
שייחיה. אבל גם הוא כבר מתחיל להיות לי מטושטש כשאני נזכרת
בעולם שלי לפני שלושים שנה. זה מוזר. מעניין למה.
ואז זה קרה! סיגי ואני נכנסנו לקטע שתפסנו את עצמנו יושבות
איתם על הספה בסלון, כולם, כל הבצלאלים האלה, מדברים בינהם על
אומנות, דוד על הציורים שלו, האומנית ההיא שאני לא זוכרת את
שמה, מדברת על האומנות שלה, שגם לא זכור לי מה היא היתה בדיוק
אבל בטח משהו פלסטי, והחבר ההוא של דוד, עונה להם יענו
'שופוני, גם אני בעיניינים', ואנחנו קולטות שאין לנו מושג איך
להיכנס לכל הבוז'ראס הזה של המלל מול הפרצוף שלנו.
רגע, את סיגי הצגתי לעצמי?
סיגי היתה הסול-מייט שלי. חלק עיקרי מהעולם שלי, ההוא, שמלפני
שלושים שנה התחיל להעלם. בדיוק מאותו יום שסיגי מתה. אני
מצטערת אבל אני לא הולכת להיזכר בזה עכשיו כי אני גם אתחיל
לבכות, וגם בסוף אני אשכח שאני בדרך לחנות הזאת של ה24שעות,
לקנות סיגריות, לקושש סיגריות כמו שסיגי... איך? איך היא הלכה
ולא תשוב לי יותר לעולם... אוהבת אותך סיגי, תאמיני לי, רק
בגללך אני מנסה להיזכר כל פעם בעולם שלי לפני שלושים שנה. אני
אהיה חזקה, סיגי. בשבילך... בשבילך... הכל רגיל, עליזה, הכל
רגיל, כנראה שככה זה היה צריך להיות... כן... נו! שתחזור אלי
המחשבה ההיא... מה זה היה? הא!
ישבנו על הסלון, כלומר על כל מה שאפשר לשבת עליו בסלון, ופתאום
קלטנו! קלטנו שאנחנו לא יודעות איך אנחנו משתלבות בשיחה.
ומתחילות לצחוק. עדיין צחוקים קטנים כאלה, שאומנים למיניהם
שהיו בדיוק בסלון לא קלטו. הם היו אומנים רציניים כאלה. אפילו
החומר של אבי היה משאיר אותם באותה רצינות. אבל מה? את האומנות
שלהם, הוא היה מבלגן לגמרי. כנראה שכל אחד מושפע אחרת מהצמח
הירוק הזה.
ואז, סיגי אומרת לי בחיוך שאוטוטו הופך לצחוק הכי מתגלגל
בעולם, "בואי נעשה תחרות" וצוחקת, מה זה, מתגלגלת.
ניסיתי לאפס אותה. להחזיר אותה לנקודת האפס. לא קיצוני לפה ולא
קיצוני לשם. למרכייז אותה, או לפחות להביא אותה לנקודה שממנה
היא התחילה כשהגענו לסלון הזה מהשד יודע איפה.
היא התעשתה ואחר כך התעטשה. ממש ככה. התעשתה ואחר כך התעטשה.
שלוש פעמים. גם התעשתה וגם התעטשה. זה ממש הורס לי את הבריאות
לחשוב על זה. אפילו לחשוב על זה, זה קשה. בטח להגיד את זה,
אלוהים ישמור. בכל אופן,

"שלום. מה בשבילך?"
"הי. אני צריכה אל-אם כחול ו...".
יש לי מצית? שניה... שניה... לא.
"ו... מצית"
"קחי. זה ביחד עשרים שקל"
"קח".
תמיד זה טוב להכין את הכסף מבעוד מועד. אני שמה אותו בכיס
הקדמי של הג'ינס. נשב פה איפשהו, הרגל הורגת אותי. נו. נו. אז
מה היה שם בסלון ההוא?
אוקיי.
אני אומרת לה, "איזו תחרות?" ומתחילה גם להתגלגל קצת מחוץ
לאיפוס שלי, והיא אומרת לי "בואי נראה מי תצליח להיכנס לשיחה
הזאת ראשונה". איך שהיא אומרת את זה אנחנו על הרצפה. הפעם
מטאפורית. היינו על הקרקעית של הספה השחורה מהעור. איזה כיף -
עולים לי לאט לאט עוד זיכרונות מהסלון הזה. הנה, נזכרתי שהספה
היתה מעור שחור!
בכל מקרה, הם מסתכלים עלינו, ואנחנו, בעיניים שטווח הראייה
שלהן הצטמצם לכמעט כלום, עונות להם "סתם, סתם" ורק אז קולטות,
או לפחות אני, שאני אומרת 'סתם סתם' לספה השחורה ולא אל הפנים
שלהם כמו שחשבתי. זה עוד יותר הצחיק אותי וכנראה גם את סיגי,
כי המילים האלה נאמרו עם הבעה רצינית אבל לא לכיוון הנכון. אני
אומרת 'סתם סתם' ברצינות הכי תהומית לספה שחורה מעור ועוד עם
תנועת יד של 'הכל בסדר, אנחנו בסדר'.
אוי, הספה הזאת לא קיבלה כמויות כאלה של צחוקים בחיים כמו שהיא
קיבלה באותו רגע. בטח כשהיא היתה בזמנו ספה בסלון של דוד, שרוב
הזמן הזמין את החברים האומנותיים שלו. מעניין מה עם הספה הזאת
באמת, מעניין אם היא הגיעה לסלון אחר במהלך החיים שלה ומעניין
מה עם דוד באמת, שלושים שנה לא ראיתי אותו... מעניין.
אחרי כמה שניות הכל שוב איכשהו התאפס. ישר אני וסיגי מסתכלות
אחת על השניה ונקרעות, שומרות על המומנטום. תוך כדי כל
ההיקרעות הזאת על הספה העברנו בינינו כמה משפטים שממש לא
זכורים לי כרגע, אבל מה שכן זכור לי, זה שבאמת אנחנו יושבות
שם, מצחקקות אחרי שטיפה נרגענו, ומנסות לתפוס איזה משפט
מהשלושה האחרים בסלון כדי להשתחל לתוך השיחה.
אני לא הייתי מסוגלת להשתחל, רק פינטזתי תוך כדי צחוק אחד לאחר
איך בא לי בכלל להיות אצל אבי, להישששחל אצלו שם, במטבח, כמו
לפני שיצאתי. אבל היתה לי הרגשה שסיגי הולכת לעשות את זה.
כנראה משהו שם באמת עניין אותה, והיה לה מה להגיד, ופתאום היא
אמרה. היתה תדהמה קטנה באויר. של כולם, אני לא אשקר. אין לי
מושג מה סיגי אמרה, אבל זה היה כנראה מתאים למה שהם דיברו,
והאומנית, שכנראה סיגי דיברה אליה, ענתה לה בלי לחשוב פעמיים,
ודווקא בלי האף למעלה הפעם, דווקא די בנימוס. ממש ענתה לה
תשובה רצינית. לפחות ככה הפנים שלה נראו כשהיא ענתה לה. אני גם
לא ממש זוכרת מה היא ענתה לה, אבל זה לא רלוונטי, למה אני מנסה
להיזכר? בשביל מה?
לא משנה. הסתכלתי על סיגי, סיגי מסתכלת עליי, ופתאום היא קולטת
את מה שאני קלטתי רק אחרי שהיא הסתכלה עליי. "ניצחת!" אני
אומרת לה ושתינו נקרעות. אני חצי שניה קודם והיא אחריי, כולה
קרועה לחתיכות עלי. אוי! אוי! זה היה גדול!
האומנית לא ידעה איפה היא קוברת את עצמה וכל החצי שעה האחרונה
שלנו אצל דוד ניסינו להתנצל ולהתנצל שלא צחקנו עליה אלא על
משהו אחר. וכולם שואלים אותנו "על מה, על מה צחקתם?". וגם "מה
ז'תומרת 'ניצחת' ". מה נגיד להם? שעשינו תחרות מי הראשונה
שתצליח להשתלב בשיחה? זה רק יצחיק אותנו עוד יותר. אוי, למות!
פשוט למות!
אח.
איזה חיים היו אז, לפני שלושים שנה. וזה לא היה רק הירוק הזה
שעישנו בלי הפסקה, גם עכשיו אני מעשנת פה ושם אבל זה אחרת, אני
לא יודעת איך להסביר את זה. הגיל. הגיל כנראה עושה את שלו. טוב
שעוד יש ימים כאלה שאפשר להיזכר, איך היה בעולם שגרתי בו לפני
שלושים שנה. וזה היה פה, ממש פה, לא רחוק.
מה שכן, מחר אני שוב בגן, אין מה לעשות, צריך לחזור מתישהו. אי
אפשר למשוך את החופשת מחלה הזאת עד אין סוף. הרי ללכת לקנות
סיגריות בשתיים בלילה אני כן יכולה, אז למה לא ללכת לגן? ביטוח
לאומי בסוף לא ירצה לשלם לי את כל הימים האלה.
מעניין איך כל הנושא הזה של חופשת מחלה עובד? מעניין כמה כסף
אני אמורה לקבל? אני אבדוק את זה גם מתישהו.
נו. שיהיה.
אני אדדה לי מחר אל הגן על הרגל החולה. אני מקווה מאוד שרחלי
תרצה להמשיך להיות הגננת במקומי, בכל זאת שלושה שבועות לבד,
מסכנה, עם כל הילדים האלה מול הרגליים.
כשאני שם בגן, לפחות הם נותנים לה, כל כמה זמן, קצת שקט. הם
ממש נירגעים איתי, המתוקים. במיוחד שאני מספרת להם על העולם
שלי, איך גרתי בעולם שלי, לפני שלושים שנה.