ואחרי שהיא הלכה נשארת רק את והמחשבות. והלכת לבית הקפה כדי
לקנות קפה, וריח הקפה הטחון הטרי מלא את חלל האף ואת הנשמה
ועורר בך איזה געגוע ואת אפילו לא ידעת למה. "בן כמה הוא היה
צריך להיות היום?" היא שאלה והשאלה מהדהדת במוחך. והכנת לעצמך
קפה ולא שמת לב לנורית האדומה שכבתה והקפה גלש על כל הרצפה ועל
השטיחון של המטבח והתכופפת כדי לנקות ובכית בקול רם. "בן כמה
הוא היה צריך להיות היום?" מתהפך בך כמו סכין חד בבשר חשוף.
ושמת לעצמך את הדיסק שאת אוהבת ועמעמת את האורות והכל נראה היה
ריק פתאום. ולקחת נגיסה ציפורית מהעוגה שבה החלטת לפנק את עצמך
והיה לה טעם מתוק ומשכר של שוקולד אסור. ונזכרת כמה אהבת
שוקולד כשהיית קטנה, ואיך בתמונה מהגן חייכת חיוך נטול שיניים
שנשארו נעוצות ביותר מדי חפיסות שוקולד. ואת בכלל אוהבת מלוח
ומה זה תפס אותך פתאום. ולקחת לגימה מהקפה כי פעם הוא אמר לך
שרק קפה מרגיע אותך ואת האמנת לו או שאולי זו היתה הדרך שלו
להשתיק אותך. ופתאום הוא היה חסר חשיבות ושום דבר לא נראה היה
משנה כמו "בן כמה הוא היה צריך להיות היום?" והדמעות של דנה
ברגר כבר יבשו ורק שלך לא הפסיקו לזרום ואת לא עצרת בעדן והן
ניגרו לעבר השפתיים והמליחו אותן כמו נגיעה עדינה של ים. ואת
נזכרת בשניהם בחוף הים ואיך שיחקת בחול כמו ילדה קטנה וכרית
בור לעצמך ועכשיו את מבינה שהתחלת את המלאכה הזו כבר אז. פעם.
מזמן. "צריך לב מברזל / צריך עור של פיל" שרה לך דנה ברגר ולא
היית מוכנה להיכנע ורצית להישאר יפה מבפנים. יפה מדי לעולם
הזה, כמו שקראת באיזה ספר. והמילים שלה פילחו לך את עצם החזה
כשהיא דיברה על זה שאת האדם הכי מעניק שהיא מכירה ועם יכולת
האהבה והנתינה הגדולה ביותר שיש ביקום ואת בכית ולא ענית
והמילים ריגשו אותך. ובפעם הראשונה אהבת אותך. אהבת אותך.
וידעת - זו לא את , זה הם. וכולם יכולים להשיא עצות ולנסות
ללמד ולחנך אבל את מה שיש לך בלב איש לא ייקח ממך ואיש לא יוכל
ללמד אותך להתאים את עצמך לעולם הזה ובפעם הראשונה הרגשת שגם
לא אכפת. "כמה זה כואב להפסיד בן-אדם". יש לך באמת מושג על
מה את מדברת דנה, באמת? דנה ברגר ממלאת לך את התאים ואת יודעת
שאת מתחברת אליה בחוטים עדינים של אהבה ומתנתקת ממנה באלפי
דרכים אחרות. והדלקת עוד סיגרייה והמילים לא עזבו אותך.
והדמעות קצת נרגעו וידעת שהיא צודקת במה שאמרה לך והרעיון שלה
התחיל לחלחל ואפילו התחלת לעשות חישובים בקול רם של חודשים
ושנים וכבר סידרת לעצמך את החיים וידעת שהאדם מתכנן תיכנונים
ואלוהים צוחק. ונזכרת במה שעבר עלייך בחמש השנים האחרונות
וידעת שאפילו מוח מעוות ככל שיהיה לא יכול היה לבדות לך סיפור
מוזר מזה ומכאיב מזה ולרגע לא כאב לך, כי ידעת שהנה את פה ודבר
לא נגרע ממך ונשארת אותה אחת ולא נפקדה מקומה של אף תכונה שלך,
טובה כרעה ולרגע אהבת את המכלול. וגם הדמעות שלך כבר התחילו
להתייבש אבל כשהמוסיקה נדמה לרגע, בהפוגה שבין שיר לשיר פתאום
היה לך זמן להקשיב לרחש הלב שלך וחשת את פעימותייך מואצות
וידעת - "בן כמה הוא היה צריך להיות היום?", הוא הדבר היחיד
שנשאר, הדבר החשוב היחיד, ולבבך התרחב למה שעוד עתיד לבוא
ונמלאת פחד ונמלאת גם שמחה, כי ידעת - איש אינו יודע מה יילד
יום. והלכת להדיח את הכלים ולהכין עוד קפה, כי הרגשת שעכשיו זה
הזמן שלך, עכשיו השקט שלך, ואיש לא ימנע בעדך את השקט שיש לך
בראש, ואפילו שבגדייך פזורים בכל פינה מחשבותייך סדורות כנמלים
ממושמעות בתוך חוות הנמלים שלך מהילדות. ונרגעת.