אני יושבת מול השמש השוקעת לה עוד מעט, מנסה להירגע בעזרת
הכתיבה. היד רועדת והמחשבות רצות - מה יהיה מה יקרה.
איזה מקסים הוא! לא היה גבול לאושרי כשירדנו במדרגות ואיכשהו
החזקנו ידיים, אחיזה חזקה כזו, הדדית - אני חושבת.
ככה יצאנו לרחוב האפרורי והסואן. "אני הולכת לים, רוצה לבוא?"
הוא הסתכל לי עמוק בעיניים: "לא, אני הולך להעניש כמה חברים"
מה להעניש, איזה להעניש. למה רק עכשיו כמו תמיד בעצם איתו, באה
לי ההברקה שעה אחרי: 'להאניש בא'?!' לא חשבתי על זה באותו רגע,
כשאני איתו המוח שלי לא מתפקד.
כמו בשיחת הטלפון ההיא בוולנטיין דיי כשהבהרתי לו שהוא הבנאדם
היחידי שהייתי רוצה לבלות איתו את החג והוא בשקט, אחרי שצחק
צחוק עמוק כזה ומקסים, שכל כך רציתי להחמיא לו עליו אבל
התרגשתי מדי, ענה ש"חבל על הזמן שלך!", אוף! לא מצליחה להבין
אותו, הוא חושב כל כך הרבה, כששאלתי שוב "למה?" הוא דבק
בתשובתו מבלי להסביר. שאלתי בשקט / ברעדה / בחלחלה: "זה
סופי?", בהשפעת השעשועון התורן, הוא גיחך בשקט וענה "כן".
שעה אחר כך כשישבתי עם עמיחי ומיכאל בגינת שינקין ודיווחתי להם
על מצב חיי האהבה שלי בחג האוהבים, עמיחי הגיב בתחכום האופייני
לו: "מה, ולא שאלת אותו אם אין איזה גלגל הצלה? חבר טלפוני?
עזרת הקהל???!" אוווף! איך אני לא חשבתי על זה?!
עכשיו אני יושבת מול הים, כל המחשבות האלה מטריפות לי את השכל,
קמתי והלכתי לאורך החוף דרומה, לכיוון יפו. נעצרתי בבננה ביץ'
כששמעתי את שירו של אהוד בנאי: "ניסיתי מדיטציה...
סיינטולוגיה..." התיישבתי ליד אחד השולחנות הצדדיים והזמנתי
צ'יפס עם הרבה קטשופ. לפני שהמלצרית חזרה עם ההזמנה התקשרתי
לאלירם, אותו בחור מקסים שהכירו לי בשבת, העברנו כבר שני לילות
ביחד, אחלה בחור, פגוע אמנם כמעט כמוני, מגירושיו הפתאומיים.
ואני, מה איתי? ברור שאיני מסוגלת לפתוח לו פתח לעולמי החבוט
והמטורף. אחרי שיחה מכאיבה במידה לשני הצדדים על הצורך שלו
שנישאר ידידים והצורך שלי לנתק מגע מהאשליה, מהתרמית שלי בו
ובעצמי בעצם. הייתה ממתינה, המספר שהופיע גרם ללבי לקפוץ ומיד
ללחוץ בשיא ההתכוונות על לחצן ההתקשרות. הוא מרים את השפופרת
ומחייג, אני מחייכת לעצמי ושואלת אומרת "מוטי? היי, זו שרית",
פלאשבק עצבני על השיחה הראשונה כשהתקשרתי אליו לפני שלושה
חודשים; באותו שבוע נורא שהתחיל בזה שהתפטרתי מהעיתון והמשיך
כשהוא ביקש מחבריו למחלקה שיורידו את כל מה שעשה על הקירות
בחודשים האחרונים, אותם פלקטים מדהימים שהיה עסוק בהם כשהזמנתי
אותו בפעם הראשונה לבירה, כשנשארנו שנינו עד 3 בלילה כהרגלנו,
אבל אותו לילה היה הסילבסטר ואני עשיתי חזרות עם מיכאל איך אני
מזמינה אותו לצאת איתי אבל הוא היה "עסוק בקירות" כמאמר האמן.
בטלפון ההוא כל כך רציתי להבין והוא הצליח לעצבן אותי: "שרית?
איזו שרית? מהעבודה?" וכששאלתי "למה עשית את זה?" למה הוריד את
כל העיצוב המדהים שעמל עליו כל כך הרבה לילות. התעקש לענות
ש"ככה אמרו לו" אין לי מושג מי, המנהל היה בהלם בדיוק כמונו
מכל העניין. ואני בכלל רציתי להזמין אותו באותה השיחה להופעה
של אהוד אריאל ולא הגעתי לזה כי הוא הצליח להכעיס אותי כל כך.
הפעם השיחה הייתה יותר חיובית; מה נשמע מה העניינים וכו'?,
"אני רוצה שניפגש, אני צריך לדבר איתך על המכתב שכתבת לי",
"אין בעיה, בוא ניפגש" קצת נלחצתי: "היום אני עסוקה, קבעתי
בדירה מפגש שותפים אלטרנטיביים ואחר כך עם חברים, ללכת להופעה
של סאן שיין הפקות, כל מיני זמרים, ארקדי דוכין," הוספתי בשקט,
"רוצה לבוא?" "לא, יותר מדי הופעות, יותר מדי חיות". "אני
אחזור מאוחר, בטח בסביבות 12" "12 זאת שעה מצוינת, אני אחכה
לטלפון ממך" וואו, מה בחורה יכולה לבקש יותר מזה? "תבואי אליי"
"אני לא באה לבית שלך!" "למה?" שאל באמת "כי זה הבית שלך!"
תורי לענות תשובה סתומה משהו, "טוב, אז איפה את רוצה שניפגש?"
"לא יודעת, מקום נייטרלי..." ועד שלחשתי "אולי בים?" תוך שאני
מציצה ליפי השקיעה הסופית, הוא שאל "שוויץ?" נורא מצחיק! אותי
זה הבהיל.
וואי! איזו התרגשות, התרוממות רוח, נפש וגוף. אחרי 20 דקות
כשהתחילו כל המחשבות והשדים בקשר לשיחה - מה זאת אומרת 'יותר
מדי הופעות - יותר מדי חיות'? האם אנחנו חווים פחד ורתיעה
מהחיים?! ועוד כהנה וכהנה ניתוחים פסיכולוגיסטיים מעמיקים
ומעיקים כאחד... כדי לענות על כך אלירם התקשר "רק להגיד שבשני
הלילות שבילינו יחד הרגשתי כל כך חי כמו שלא הרגשתי המון זמן"
התמלאתי בחיוך פנימי מבין וניסיתי להעביר לו את התחושה והרצון
האמיתיים שלי לא לפגוע בו.
כשנפרדתי מאיילת בחצות וחצי בערך היא בירכה אותי להצלחה בהגשמת
חלומי, אני זוכרת שהשתהיתי רגע וניסיתי לפענח את ההיסוס בקולה
- אם נבע מקינאה או מחשש מפני הבאות.
התקשרתי אליו והתנצלתי על האיחור, הוא כרגע נכנס הביתה אבל
גררו לו את הרכב, בהמשך ישיר להתנצלותי הצעתי לבוא אליו בטענה
המטופשת שאולי יהיה לי טרמפ. מיכאל היה אצלי, נכנס לחדר אחרי
שהנחתי את השפופרת וסירב בתוקף ובצדק לשתף פעולה עם התכנית
החדשה: "אמרת שתיפגשו באמצע הדרך ומשם תמשיכו ללכת בשדרות
העיר, לא?!", "טוב, לא משנה, אני אסתדר כבר לבד" הלב והבטן
התערבבו להם בלי לתת לשכל מרווח פעולה.
הלכתי אליו ב1- בלילה דרך השוק, ניסיתי לזמזם לעצמי שירים
מרגיעים: "היא אמרה אבל אצלי, שם ביני לבין עצמי, יש דאגות
הלוך ושוב..." לא הצליח לעשות את הפעולה המבוקשת אז עברתי לשיר
הבא בדיסק המדהים של דוכין שיצא חודש לפני כן בדיוק בשבילי,
בשבילנו: "והלילה - העיניים עייפות עד אור הבוקר... השפתיים
לוחשות ללא מנוח...".
כשנכנסתי לדירתו הרחתי את הגראס באוויר, הייתי עייפה פיזית
ונפשית בעיקר. ישבתי מהר על הספה הצהובה וניסיתי לא להסתכל
יותר מדי מסביב - ידעתי שהבנאדם עיצב בכשרון העל שלו את ביתו
אבל לא היה לי כוח ואומץ להתלהב.
הדפים הצהובים שכתבתי לו שבועיים לפני כן אחרי משמרת הזויה
במיוחד היו מונחים על השולחן, בין הסיגריות והמאפרות. התחלתי
לקרוא בקול אחרי שהביא לי כוס מים, בסוף הפיסקה הראשונה גיליתי
שלמרות שהייתי כל כך שלמה במכתב כשנתתי לו אותו, כתבתי שם הרבה
דברים אישיים וסופר כנים, אפילו בשבילי ובטח בשבילו. זה היה
מביך, לאט לאט נזכרתי במה שעתיד להיקרא אז הפסקתי. אמרתי שקשה
לי להתרכז מה שהיה מאוד נכון, הוא הרגיע: "זה בסדר, תקראי
לעצמך בשקט" והמשיך לשבת לידי מה שהפריע אפילו יותר ובלי
שביקשתי הוא קם והלך למטבח, שמעתי את המים זורמים בכיור
כשקראתי על איך הרגשתי כשראיתי אותו בפעם הראשונה, הלא מושג,
לא להתקרב אפילו, לא יודעת למה אבל היה בו משהו מרתיע מההתחלה.
ועל זה שכל כך כאב לי בבטן כשהוריד את כל היצירה המדהימה
שעיצבה לגמרי את כל המחלקה וגרמה לי כל יום מחדש לאושר
ולציפייה כשראיתי את כל הדברים החדשים שתלה בזמן שלא הייתי,
והצער שלא אמרתי לו על זה כלום. ועל זה שלא הזמנתי אותו בסופו
של דבר להופעה היפה והמרגשת של הבן ששר משירי אביו המת: "ואבא
בשם אומרו, תעזבנו יום יעזבכה יומיים, העגלה נוסעת - אין
עצור..."
ועל השיחה המוזרה ההיא שהיתה לנו פעם כשיצאתי לעשן סיגריה בחדר
המדרגות והוא דרש בתוקף לדעת למה באתי דווקא אז, לשבת שם,
לידו. הסברתי לו בשקט שרציתי לעשן סיגריה "לבד" והוא נרתע ממני
ומהמילה הכואבת, אז הסברתי במכתב שבאותו רגע הבנתי בעצם שלא
משנה אם אנחנו לבד - פיזית, אנחנו אף פעם לא ממש לבד - יש
בתוכנו כל כך הרבה אנשים וכוחות, היצירה שלו, הכוכב שבו שהביא
אותי לכתוב ולעשות וליצור כל כך הרבה כוח שלא ידעתי שיש בי.
וכמה קשה לי היה לקבל את הלא שלו - שבעצם ביטל את עצמי את כולי
וכוחי, פשוט נכרך אחריו.
לא רציתי לספר לו שבאותו היום בעבודה, כשאזרתי אומץ לפנות אליו
אחרי שלא ראיתי אותו שבועיים מאז שנתתי לו את המכתב וכשנעתר
לבקשתי לדבר, אני שאלתי "מתי?" בתחינה של הגוף, הוא הרגיע ואמר
"נדבר" ורק שנגע בזרועי - נרגעתי באמת, פעם ראשונה שנגענו
ואיזה קסם מופלא היה בנגיעה הזו, הרגשתי כמו סימה שהקסימה, שרה
עם דוכין: "כל כך אוהבת וחולמת רק אותך, כמו אוויר ריח ים,
כשאני שרה לך - כל כך חושקת וחושבת רק אותך...". השירים
הטריפו אותי לגמרי באותה תקופה, הגעתי לתובנות עמוקות משירים
כה פשוטים, ששמעתי אלפי פעמים לפני כן: "The Power of Love - A
Force from above - Cleaning my soul..." . עכשיו אני פה לידו,
יושבת על הספה בביתו, הוא מעביר לי חצי ג'וינט שנכבית לי אחרי
שאחטה וגם ככה אני מסטולה מעייפות אז אני מניחה אותה בצד. הוא
שואל כל מיני שאלות שאין לי מושג לאן הן מובילות: "אנחנו
משדרים?", "אנחנו מצולמים?" לא יודעת באיזה סרט הוא נמצא אבל
אני צריכה תרגום... מנסה להסביר שאנחנו משדרים כל הזמן מי
שאנחנו ומה שאנחנו... -"מה את רוצה ממני בעצם?" -"אני רוצה
שנכתוב את הכל, תעזור לי בבקשה?" והוא במחווה אבירית קם ומביא
בלוק מכתבים לבן ועט ושם לידי.
אני מתחילה לכתוב ביד רועדת: "זה מתחיל מהים, מהגלים שנוגעים
בסלעים - מתנפצים..." מפסיקה, לא יכולה פיזית ונפשית - מסתכלת
על ידו המונחת ביננו; עם דמעות בעיניים מעבירה את ידי מעליה,
נוגעת לא נוגעת על פני העורקים והנימים שבולטים מתחת לעור
המתוח בגב ידו ואומרת בשקט את מה שבא לי בראש, בלי לחשוב יותר
מדי: "היד שלך כל כך מדהימה! נראית כמו עץ!" באמת מתוך כוונה
אמיתית לבטא דימיון פרוע של בוגרת החוג לתולדות האמנות. הוא
נרתע, מושך את ידו במהירות ואומר בכעס שקט: "זה לא עץ, זה חי!"
ואני כבר בוכה לגמרי, לא יכולה להסביר, לנסות להעביר את
התחושה.
ניסיתי כיוון אחר - להסביר מה אני מרגישה עכשיו; "אותו קיר
בטון ענקי שהרגשתי שקיים ביננו מהרגע הראשון שראיתי אותך
בעבודה, כאילו נפרץ - צינור ענקי עובר בתוכו ומחבר בינך לביני
ואני מרגישה את זה בלב, כמו נהר זורם שוצף". הוא מסתכל עליי
בפנים נטולות מבע: "תעזבי אותו ממטאפורות, מה את רוצה ממני
באמת?"
לא הצלחתי להוציא מפי מילים, רק יבבות. הוא מבקש שאלך, קם
ונעמד ליד החלון הגדול ומבקש שאצא מביתו: "קחי את הדברים שלך
ולכי מפה" בהתחלה אני מתעלמת, מנסה למצוא עוד מילים בשבילו,
בשבילי ואחר כך מסרבת, לא מוכנה לוותר על עוצמת הרגע, עוצמת
התחושה, ההתרגשות, התרוממות הנפש והרוח והגוף הכמה להישאר. זה
הבית שלו, זה המקום שלו, לא מעניין אותי בכלל מה הוא רוצה, אז
מה! שיקרא למשטרה, לא מעניין אותי כלום, לא מאמינה שמשהו רע
יכול לקרות כשאני איתו ואחרי כמה טלפונים אני שומעת אותו צועק
לשפופרת: "אני רוצה שתשלחו לכאן ניידת! כן! אני הזמנתי אותה
לכאן אבל עכשיו אני רוצה שהיא תלך והיא לא מוכנה לעזוב, אני
רוצה ללכת לישון לבד והיא לא מוכנה ללכת... ביקשתי ממנה כמה
פעמים... היא לא רוצה... אני מכיר אותה מהעבודה... כמעט שנה...
זה הבית שלי והיא מפריעה לי, אני רוצה שתוציאו אותה מכאן,
תבואו לכאן ותסבירו לה את זה, אני לא יכול... אני מנסה כבר שעה
להגיד לה את זה, היא לא מקשיבה." הוא עונה להם בעצבנות,
העייפות ניכרת בקולו.
אני עדיין לא מאמינה, מה פתאום?! לא יכול להיות! הוא משחק
נהדר, איזה סרט! לא יכול להיות שזה אמיתי ואז כשמגיעים השוטר
והשוטרת אני מתיישבת על מיטתו, מוסרת להם את תעודת הזהות שלי
ללא שום התנגדות, הוא בשוק ממני, אני בשוק מכל הסיטואציה אבל
לא אכפת לי, אני רוצה להישאר: "מוטי, אתה לא מבין! אני רוצה
להישאר כאן, איתך, לישון איתך - לבד - אל תיבהל! אני רק אשכב
פה לידך..." וגם כשהשוטרת מתיישבת לידי ומסבירה לי שאסור לי
להיות כאן בכלל: "בעל הבית לא מוכן שתישארי כאן, את לא מבינה?"
אני מסרבת להתייחס אליה ואחרי כמה דקות שהשוטר ומוטי מדברים
ביניהם, השוטר מחליט לנסות את שיטותיו; הוא מרים אותי בכוח
מהמיטה ודוחף אותי לכיוון הדלת, אני לא עוזבת את מעקה המדרגות
מול דירתו. הוא תופס אותי בזרועות וזה כואב, ממש כואב לי! אני
דוחפת אותו בכל הכוח שמסתבר שיש לי, הוא מתעצבן ושם עליי
אזיקים: "עכשיו את מעוכבת בתחנה, התנגדות למעצר! אני מתעלמת
לגמרי ממה שקורה סביבי, מסתכלת על מוטי שיוצא אחרינו לחדר
המדרגות: "איך אתה עושה לי את זה?!", איך זה קורה לי בכלל? אני
לא מבינה, למה? מסתכלת עליו המומה והוא, כמו משותק מסתכל עליי
במבט עמום, שותק. השוטר צועק אליו "אל תענה לה!", איזה אידיוט!
השוטר מושך אותי עם החולצה, גורר אותי על המדרכה לכיוון
הניידת ומכניס אותי למושב האחורי. אני שומעת את מוטי אומר:
"אני לא יושב לידה!" השוטרת מתיישבת איתי מאחור, השוטר נוהג
ומוטי יושב לידו. כל הדרך אני מדברת אליו, בוכה: אתה לא מבין?
אני רוצה אותך, אני אוהבת אותך".
סוף
"The Power of Love" - Frankie Goes to Hollywood
מאי 2000 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.