שלוש ושלושים, עולה על האוטובוס בירושלים. בעוד חמישים ושבע
דקות יש לי רכבת מתל אביב הביתה.
בכל יום אחר, אין לחץ להגיע לרכבת מסויימת. היום זה כבר עסק
רציני. אם אגיע הביתה בזמן, אוכל לעצור את החיים שלי מקריסה
ואולי גם אצליח להוכיח שאלוהים לא כזה אכזר ונורא, ושיש לו
בעצם פינה חמה בלב בשבילי.
שלוש שלושים ושבע, היציאה מירושלים פקוקה, בגלגל"צ מדווחים
שגינות סחרוב פקוק מכל הכיוונים.  ילד חרדי קטן יושב לפני,
מספר לאבא מעשיות. רגוע, צוחק. הוא לא יודע שאנחנו חייבים
להגיע בזמן? שיצעק ויבכה לאלוהים שלו, ויתחנן שיעזור לי להגיע
בזמן.
אולי אליו האלוהים יהיה נחמד יותר.
רבע לארבע, טלפון מאלוהים. צוחקים קצת. הוא כמובן יודע
שהאוטובוס חייב להגיע בזמן לרכבת, אבל לא מעלה את הנושא. סתם
צוחק איתי. זו תהיה חולשה מצידי להתחנן אליו שאספיק את הרכבת,
אבל נראה לי שהמשחק האדיש הזה עולה בידי יפה.  
"אלוהים שלי, ביי ביי, יש לי פלאפל לאכול".
פלאפל. קוראים לזה אוכל, ולא מודעים לכך שזהו עינוי מחושב. זה
המאכל היחידי שאי אפשר לאכול בציבור. החומוס/טחינה נוזלים
תמיד, הפיתה נקרעת, וכל האכילה הופכת זהירה כל כך, שלא ללכלך.
לא לקחת ביסים גדולים מדי, כי כל האנשים באוטובוס בוהים רק בי,
מחכים לרגע בו יברח לי ביס קטן והם יוכלו להעוות את הפנים שלהם
בגועל.
השעה ארבע, עוברים רק עכשיו את שער הגיא, את לטרון, אלוהים
יודע את מה (אבל המניאק לא יגיד לי). חצי פיתה נקרעה (איך אפשר
שלא?) והחצי המבוייש מתקפל לו בחזרה לתוך שקית הנייר ומוצא את
דרכו לתיק שלי.
הודעות משועשעות מחברים, עם הימורים על מידת הצלחתי בתפיסת
הרכבת בזמן. בינתיים, ההימור הוא תשע מעשר נגדי. מניאקים
כולם.
ארבע ורבע, ואלוהים שוב מתקשר. הוא די אנושי אגב, סיים עכשיו
לספר את הכלב שלו, קוקר ספנייל אמריקאי שהקריח כולו תחת ידיו
של הכל יכול הנורא והאיום הזה.
איילון, התנועה זרמה מהר מכפי שציפיתי. עזריאלי ברקע, ונדמה
לי, מזווית העין, שאני רואה את הרכבת שעלי להספיק. ארבע
ועשרים, והאוטובוס כבר ליד מגדלי עזריאלי, כל כך קרוב לרכבת
ועדיין היא לא מושגת. ארבע עשרים ושתיים, ואני עדיין עם אלוהים
בטלפון. אלוהים, הרכבת שלי בארבע עשרים ושבע, יש מצב שאני
אספיק?
ואלוהים מגחך לו, אל דאגה.
ארבע עשרים ושש וחצי, האוטובוס עוצר. אני כבר באמצע ריצה
מטורפת לרכבת, קונה כרטיס. הופה - דרך השער. השעה ארבע עשרים
ושבע, איפה הרכבת, לכל הרוחות?
מפנה מבט לעבר השעון של תחנת הרכבת. ארבע וחצי. השעון המחורבן
שלי לא מכוון...