חשרת עננים הטילה מורא על השמש והיא התחבאה לה בתוך הים.
ייחלתי שגם אני אוכל להעלם, לשקוע ולהתעורר במקום זר. הגשם החל
לטפטף כמנסה לנחם אותי והתמזג עם דמעותיי. חשבתי על אהבה, ערפל
ובעיקר עליו. מולי שיחקו שני ילדים בתמימות שכזו לנגד עיני
הוריהם המרוצים. מוזר. הילדים נפעמו מהגשם הראשון ולבי החסיר
פעימה. חשבתי עליו. הוא היה נראה כל כך טוב במדים. בעל השיער
השחור הבלתי אפשרי שעליו תמיד התלונן, העיניים הירוקות-אפורות
העמוקות שמעולם לא אכזבו. נזכרתי שכשהתגייס הבטיח לי שתי
הבטחות, שלא ישרת בשטחים ויאהב אותי תמיד. אבל בצבא אין כנראה
ערך להבטחות של בחור לבחורה בת 17.
שמעתי נקישה חלושה בדלת ביתי וכשפתחתי אותה עמדו מולי חברי
הטובים, אשר העלו חיוך על פני, ג'ורדי ויונתן. הכרתי אותם
דרכו, הם היו חבריו הטובים ביותר. קפצתי על ג'ורדי, הוא חזר
מהצבא. לא ראיתי אותם שבועיים. חיבקתי את שניהם, אך ג'ורדן
חייך חיוך מאולץ שכזה. יונתן רק הביט בי במבט מסכן ושתק.
ג'ורדן התיישב על הספה הגדולה ויונתן עמד לצדי. השקט התגבר,
התמזג עם האוויר בסלון והתעבה לגל זיעה שעיטר את מצחו של
ג'ורד. הבטתי בו. בשלב זה הבנתי שמשהו לא כשורה. בדרך כלל הוא
כל כך מאושר כשהוא רואה אותי בחזרתו מהבסיס.
"מה קרה?" שאלתי בלחש. תרתי אחר מבט עיניו המתחמק של ג'ורד.
לעולם לא ראיתי אותו כה רציני בחיי.
"דניאל... שבי..." הוא ביקש.
"מה קרה?" שאלתי שוב והפניתי את מבטי ליונתן. הוא חיבק את
מותני והשפיל מבטו. עיניו החלו להתמלא בדמעות. סובבתי את ראשי
לעבר ירדן וראיתי שדמעה בודדת צנחה כמבקשת להימלט.
"מה קרה?!" צעקתי עליהם. "דברו איתי!"
"אלון..." ירדן אמר בקול לא מוכר לי. הוא הביט לתוך עיני במבט
חסר אונים. "הייתה התקפה פתאומית על הבסיס" הוא המשיך בזמן
שהתחפר בספה - נראה קטן מתמיד. הוא הסיט את מבטו ובהה ברצפה
כמחפש משהו. "שני מחבלים נכנסו לבסיס לבושים כחיילים וירו לכל
עבר. הוא קפץ על מחבל אחד ודקר אותו, כך גם הציל את חיי
מפקדו". הוא עצם את עיניו והמשיך, "המחבל השני..." הוא הרים את
מבטו והסתכל לתוך עיני הלא מבינות, "הוא ירה..." עיני החלו
להתמלא בדמעות.
"הוא חי...?" שאלתי בקול רועד כאשר דמעות חונקות את גרוני.
ירדן הסתכל עלי במבט עצוב והשפיל את מבטו שוב.
נפלתי לזרועות של יונתן שעדיין חיבק אותי, לא הייתי מסוגלת
להחזיק את עצמי. רעדתי כולי - כאב חד עבר בי, כסכין הנתקעת
בלבי. "זה לא קורה" אמרתי להם, "אתם עובדים עלי!" דמעות זלגו
על פניו של יונתן כאשר הוא נפל איתי על ברכיו לרצפה הקרה. הוא
אחז בי בכל כוחו, לא הנחתי לו לעזוב אותי לרגע. פשוט שכבתי שם
מחובקת על ידיו. ירדן שם את פניו בין שתי כפות ידיו ושתק. ככה
ישבנו למשך כמה שעות. אז התחלתי לדבר. רציתי לדעת, כאב לי
ובכיתי, לא הפסקתי לדמוע.
יום למחרת, אחרי ההלוויה, הלכתי לבדי בים. המקום שבו הוא
התוודה כלפי אהבתו אלי בפעם הראשונה. לאחר כמה דקות, הייתי
כולי רטובה מהגשם. הפניתי את מבטי מהילדים התמימים ולפתע ראיתי
דמות קרבה אלי. 'אלון...?' תהיתי לעצמי. הוא היה במדים. יבש.
הוא נעמד מולי וחיבק אותי. אמר לי את אותן מילים כמו בפעם
הראשונה באותו מקום, "אני אוהב אותך דניאל... לעולם לא
אפסיק..."
נפלתי. בדיוק כמוהו.



רוני! תודה רבה לך על כל העזרה שלך!
אוהבת אותך תמיד!