חיים קם בבוקר. השעה עשרה לארבע.  הוא הולך לאט לקומקום. לוחץ.
מדליק את הרדיו. עדיין אין חדשות. מכבה. הולך לשרותים. מוציא
את חתיכת הבשר. משתין. לא מוריד מים. 'בשביל מה?' הוא חושב 'לא
צריך לבזבז סתם מים'. חיים חוזר למטבח. מדליק את הרדיו. חדשות.
עומד ומקשיב דרך החלון הקטן של המטבח. מה הוא רואה כבר בפעם
האלף? טרקטור כחול וטנדר ג'י אם סי ירוק. לחיים אין מחשבות על
עצמו אלא מחשבות על מה צריך לעשות היום. 'צריך ללכת לסופר
אלונית לקנות כמה דברים. מה צריך?' חיים מוזג כפית גדושה קפה
שחור של עלית לכוס זכוכית בלי ידית. מוזג כפית דקה סוכר.
הקומקום מעלה אדים. חיים מוזג את המים. בוחש. בוחש. בוחש. ניגש
למקרר. מוציא חלב. מוזג. 'מה צריך? לגזום את הושינגטוניות.
לפחות שתי שורות צריך. לפני שיגיעו להוציא. צריך להוציא
שבעים'. יושב. רושם את זה על כיסוי הנייר של שקית תה ויסוצקי
משומשת. 'גבינה מלוחה. זיתים. חלה. פגישה בעשר עם המהנדס. צריך
להתקשר לעורך דין לקבוע גם פגישה. המחסן הזה', הוא חושב, 'רק
בעיות הוא עושה לי מאז שהתחלתי איתו'

חיים היה ילד שקט. בגיל שנתיים הוריו נהרגו כשמחבל פוצץ עצמו
במסעדה. הוא נשאר עם הסבתא החולה. לא דיבר הרבה. רק לפעמים
כששאלו. עשה הכל. כל מה שצריך. כמו כולם. בית ספר. צבא. לימודי
מחשבים. גילה ראתה אותו ביום הראשון של השנה השניה
באוניברסיטה. זה התחיל בחיוך מצידה, כשהסתובב עם הקפה
בקפיטריה, מחפש מקום לשבת לבד. אחר כך היא ניגשה. ביקשה אש.
הדליקה בשלו. אחר כך כבר דיברו. היא אמרה את הרוב. חיים שתה
בשקט, ינק וענה על השאלות שלה לפי התור. היא כבר הספיקה לעבור
אתו על כל מה שצריך, כך חשבה. רק שאלה אחרונה היא אמרה. "יש לך
מישהי?" רגע אחרי שסיים את המשפט, היא ידעה שכן - היא מאוהבת
בדיוק באחד שרצתה. מעל הצוואר, גבוה, אל הראש, ומעליו. "מישהי
ל-מה?" הוא שאל, לא מבין. גילה ראתה רק תמימות אינסופית.
הוא היה שלה. השקיעה למחרת הייתה הכי יפה שראתה. הפרחים הפיצו
ריח כאילו רק לה. הרוח שעברה בין חלונות רכבה כשנסעו לכיוון
הים, הייתה מלאה סודות. האהבה שראתה מול העיניים כששכבו הייתה
בטעם זהב-כחול. החול שנשאר לה בכיס של הג'ינס היה רק שלה,
זיכרון מהלילה הנפלא. היא החזירה אותו אל ביתו. נתנה לו נשיקה
וכל נימי ליבה התרחבו. היא התרחקה כשחייכה וחייכה כשהתרחקה
לכיוון הכביש חזרה. פתחה את פיה לומר לילה טוב, ומערבל בטון
שעבר בכביש העיף אותה אל על, עוד לפני שהוציאה את ההברה
הראשונה מהפה האדום. חיים ראה הכל.  איך המשאית מעיפה אותה
לשמיים, איך היא נופלת בחבטה על הכביש, איך הדם נוזל מהגוף.
הוא חזר הביתה, התקשר לאמבולנס והמתין בחלון. כשהגיע לאחר שלוש
דקות, הוא עזב את החלון והלך לחדר, לרשום. אחר כך, הדליק את
המחשב, ישב שקוע שעות. לבסוף סיים את הפרוייקט ב++c.

חיים נעמד. מסתכל על האורלוגין שדופק. טה. טה. טה. טה. ארבע.
'הוא מאחר בכמה דקות', הוא חושב ומזכיר לעצמו לאחר כך. הקפה
ירד כולו, בינתיים, לקרקעית הכוס. מעל נשאר הנוזל החום. כמו
שחיים אוהב. הוא לוקח את הכוס בלי הידית אל המרפסת, ושם על
השולחן. מניח ומרים. לוקח שלוק. מניח ומרים. לוקח עוד שלוק.
מניח. מסתכל על העצים שגדלים להם 'עוד שבוע, עוד חודש, עוד
שנה', קולו של אושיק לוי המנוח שר, מגיע מהמטבח עד למרפסת
ונכנס לחיים למחשבות. "זה מכבר אין איש מחכה לי שם ואם אין
ים..."
החתולים מתעוררים. מריחים את החלב שבקפה. הטקס מתחיל. החתול
האפור עם העיניים התכולות מטפס על חיים, מנסה לקבל קצת חום,
משפשף את הפרווה על המכנסיים הקצרים שלו. חיים תופס אותו מעל
הצוואר , מרים ומניח חזרה על הרצפה הקרה. קם. ניגש אל המקרר,
מושיט יד ומוריד מעליו את שקית ה'קיט-קט' החומה. חוזר למרפסת,
משחרר אותה מעל  הרצפה, והשקית מתרוקנת. החתולים מתנפלים על
הרצפה בתאווה. הוא מסתכל עליהם מעט וחוזר שוב למטבח. מתיישב,
רושם וחושב 'מה עוד צריך לעשות היום, מה עוד?'

שנתיים אחרי שגילה נהרגה הגיעה תמר. היא קבעה יום קודם. היא לא
הגיעה סתם. "יש לנו ביטוח חיים במיוחד בשבילך" היא חייכה
בטלפון. יום למחרת כבר התייצבה בשעה שלוש מול הדלת, בשמלה
כחולה ומטפחת אדומה מסביב לצוואר. חיים התנצל שאין לו מה
להגיש. הוא עבר לדירה בגבעתיים רק לפני שבוע ועוד לא הספיק
להתארגן. אבל הכל נרשם. יפה. מאחורי התעודה שקיבל בסיום התואר
היה מקום טוב לרשימות שלו. תמר הדליקה שתי סיגריות, אחת היא
לקחה לעצמה. בין שאיפה לנשיפה, סיפרה לו את כל נפלאות ביטוח
החיים במיומנות של טלוויזיה שלא הייתה לחיים מעולם. הוא הקשיב.
מהופנט. זה היה מאוד מעניין. "אז אתה מבין חיים", היא סיימה,
"ביטוח החיים שאני מציעה לך הוא בדיוק כמו המוות. הוא כל כך
בטוח, חיים, אין לך מה לדאוג'" חיים הנהן, חתם לה, אמר תודה,
אמר שלום והלך לרשום. אחר כך ירד למטה לקנות כמה דברים שיהיה
גם מה לאכול.

הטלפון מצלצל אצל חיים בסלון הבית בכרכור. חיים קם מופתע. 'זה
חדש, ממתי מצלצלים בשעות כאלה?' הוא חושב ועונה.
"כן".
"בוקר טוב".
"בוקר טוב".
"אני מדבר עם חיים סמוראי"?
"כן. מדבר"
"מדבר ד"ר אסף מבית החולים איכילוב".
"כן, בוקר טוב".
"אני מצטער על השעה המוקדמת".
"זה בסדר, מה אתה צריך?"
"זאת אישתך, איילה, היא נפטרה לפני שעה...את הפרטים שלך מצאנו
בארנק שלה... אני מצטער".
יש שתיקה מהצד של חיים. יש גם שתיקה מהצד המדווח. החתולים בחוץ
צועקים ושורטים אחד את השני. הוא מעביר אצבע מתחת לאפו,  ממלמל
"אה... טוב... תודה", ומנתק.

את איילה ראה שנה אחרי שעשה ביטוח חיים. היא עברה לדירה ליד
כדי לגור עם הוריה. הם גרו דלת מול דלת. היא ירדה במדרגות עם
שקית הזבל היומית. הוא בדיוק עלה עם שני עציצי קוקוס. היא
חייכה. גם הוא. מהלך המדרגות היה צר ושקית הזבל נתפסה בענף
הקוקוס, נקרעה ותכולתה נשפכה. "אני מצטערת" אמרה. "לא, לא, זה
אני שצריך להצטער", אמר, ושניהם כבר על הרצפה מנסים לאסוף
חתיכות של קליפת תפוחי אדמה, קליפות תפוזים, שני גביעי יוגורט
ריקים, אורז מלפני כמה ימים, חצי מלפפ..."עזוב באמת. אני
מצטערת" היא הסמיקה נבוכה מהמעמד. הוא בלע את הרוק בגרון והחל
לעלות לדירה כשהוא מסתכל כל הדרך על האצבעות הדקות והלבנות
שלה, מרימות עוד מעט אורז, עוד חצי מלפפון, עוד חתיכת בשר
שהרקיב, עוד שלושה חרצני זי... הוא סגר את הדלת, הניח את
העציצים, התיישב והדליק סיגריה. היא הייתה האחרונה. אחר כך כבר
הפסיק לעשן.
למחרת טיילו ביחד בין עצי התמר בשדרה. טיול ועוד אחד ועוד וגם
סרט עצוב-מצחיק וגם בדיחה הוא סיפר לה ושניהם מחייכים. ההורים
של איילה היו מאושרים: 'הנה, הנה, זה סוף סוף קרה'. הייתה
חתונה והרי את מקודשת וכוס נשברה, ועוד שבוע, עוד חודש, עוד
שנה. ילד וברית ומחברות קטנות עטופות ובראשן השם: 'גבריאל'.
"זה על שם סבא שלי"  הוא סיפר למחרת בכיתה הראשונה. ועוד שבוע,
עוד חודש, עוד שנה.
חיים המשיך לדבר מעט. איילה התחילה להביא מהרחוב סלסילות, אחר
כך הביאה ענפים קטנים, אחר כך הביאה בדים שמצאה ,אחר כך שידה,
אחר כך מצאה תמונה דהויה ותלתה. לבסוף הביאה חתול. עיוור. קראה
לו אלישע. גבריאל עבר כבר את כל הכיתות שרצו. את הצבא המשיך כי
רצה בעצמו. בגיל עשרים ואחת עזב את הבית בגבעתיים ועבר לדרום.
קרוב לבסיס. גם חיים חשב לעזוב את הדירה בגבעתיים. הוא רצה
להוריד את העיניים מהמחשב ולהתחיל לשתול עצים בצפון השקט או
לפחות בצפון הקרוב. איילה אמרה שתחשוב. ההורים שלה היו דלת
מולה והיה לה קשה. חיים חיכה ולבסוף בשקט, עם שתי מזוודות קם
ויצא. איילה נשארה לטפל בהוריה הבלויים. עשר שנים עד שאבא עבר
לבית האבות ועוד שנה עד שאימא עברה למיטה לידו. איילה המשיכה
לחיות בגבעתיים, לבד. חיים כבר נשכח מהלב. גם גבריאל. לפעמים
הייתה נתקלת ברחוב בתיק או בנעליים מעור, הייתה אוספת ומביאה.
'שיהיה', היא חשבה, 'הכי הרבה אלישע יקבל את זה ממני, מתנה'.

חיים אלמן כבר שעה. ניגש לכיסוי הנייר. רושם.

הרשימה:
לגזום את הושינגטוניות
גבינה מלוחה, זיתים, חלה, קיט-קט
עשר - עמירם
להתקשר לעו"ד
לתקן את השעון
לנסוע לגבעתיים (הלוויה של איילה)

חיים חוזר לסלון, ניגש לשידה. מחפש. סוגר מגירה. פותח את זאת
מתחתיה. מחפש. סוגר גם אותה .פותח אחת אחרונה ומוציא קופסת
ברודווי ישנה. סיגריה אחת עולה אל הפה. ליד הקופסה הוא מוצא
חפיסת גפרורים. מדליק. חוזר למרפסת. הקפה לא טעים לו יותר. הוא
מסתכל על העצים, לוקח שאיפה. התמרים. הושינגטוניות, השמרופס -
לוקח עוד שאיפה. הנאודיפסיס, הציקסים  - שאיפה ארוכה.
הקוקוסים. הוא מסתכל בהם. בוהה. דמעה אחת מחפשת לפלס דרכה
מהעין של חיים דרך הלחי הזיפית ונעצרת בזוית הפה. אחריה באות
עוד קטנות אחרות. חיים קם. מכבה את הסיגריה בתנועה מהירה, ניגש
אל החדר החשוך, נעמד ליד המיטה הגדולה, פותח את דלת הארון,
מוציא את המחברת הישנה, מדפדף ומוצא. לוקח את העט הקשורה בחוט
לחור שעל הכריכה, קורא בשקט את הכתוב ומוסיף עוד שורה.

מוות:- 1. לא רומנטי.
         2. לא ההפך מחיים
         3. סוג של לוגיקה במוח המזרזת לי את פעולת הדמעות.

הוא נשכב על המיטה ונותן לסוג הלוגיקה להמשיך בפעולה.