סבא שלי נפטר.

הייתי קטנה. בת שבע. אולי שמונה. לא באמת ידעתי מה הולך. שמעתי
רק לחישות בבית וגם עם אותן לא לחישות לא הבנתי עדיין מה קרה.
ולא הכרתי  אותו. את הסרטן. סבא שלי, סבא רפי היה תמיד הסבא
האהוב עלי. הוא תמיד צחק בקול של רעם שהתגלגל בכל הבית והפיץ
חום ואהבה לכל עבר. הוא תמיד היה משחק איתי "הענק" - הוא היה
רודף אחרי בכל הבית אבל מתחת לשולחן בסלון - הייתי
בטוחה.הביקורים שלי אצל סבתא וסבא רפי היו תמיד גולת הכותרת של
השבוע. הייתי הולכת עם סבא לטיול עם הכלב נגרו, וסבא שלי היה
תמיד מקלל אותו - חתיכת חולרע. לא אמורים להגיד דברים כאלה ליד
ילדה בת שבע, אולי שמונה, אבל  סבא שלי היה אדם אחר ששבר כללים
ומוסכמות. כשנגרו ברח , הוא אמר - ברוך שפטרנו. עד שתמי , בתו,
ודודתי החליטה להביא כלב חדש. סבא שלי ישר התעצבן. הוא לא באמת
התעצבן כי הוא חי עם כלבים כל שנות חייו, אבל עדיין, לאחר נגרו
לא היה לו חשק בעוד כלב שישאיר לו אצבעות נגוסות. הוא הסכים
לכלב בתנאי אחד - שהיא תיתן לו שם כדי שהוא יכול לצרוח עליו.
זה עבד. כשעשו לסבא שלי ניתוח בבטן אמרו לי שיש לו שם מין גוש,
מין דבר כזה שצריך להוציא. "לא , לא זה לא מסוכן! מה פתאום!
סבא יהיה בסדר". הלכתי לבקר את סבא בבית חולים. פעם ראשונה
שלי. ישר לא אהבתי את המקום. הכול אפור וקודר. היו לי צמות
באותו יום. סבא דווקא אהב אותי עם זנב של סוס - קוקו. ראיתי את
סבא שלי. שוכב במיטה בבית חולים. קצת פחדתי. אבל אז הוא צחק.
והבנתי שהכול בסדר. כל ביקור הבאתי לו חוברת של ציורים.  שאני
ציירתי לבד. וכתבתי לו הקדשות שם - " סבא תהיה בריא! סבא תרגיש
טוב"! זה לא עזר. בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותו הבאתי לו ציור
של לב. מחייך. וסבא חייך אלי. סיפרו לי כשהייתי גדולה יותר,
שלפני שהוא מת, נתנו לו תרופות כדי שלא יכאב לו. והוא כל הזמן
הסתובב במיטה. כי לא היה לו נוח. וסבתא שלי כיסתה אותו כל פעם
מחדש. ואז הוא אמר לה - "תעיפי מעלי את החולרע הזאת"! והבנו
שהוא עדיין אותו איש נהדר, עם ההומור השחור והמקאברי שעבר אלי
בתורשה. בהלוויה לא הייתי. בכלל, גיליתי שהוא מת רק אחרי
ההלוויה. ביום של הלוויה הייתי אצל שכנה שלנו - שרה. כשאימא
ואבא חזרו, אימא הושיבה אותי על ברכיה וסיפרה לי ובכיתי. בכיתי
הרבה. כי סבא היה האדם הכי אהוב עלי בעולם. והוא עדיין כזה.היא
הקריאה לי את הספר לעוף כמו ציפור. וזה עזר. לזמן מה. בכל שנה
באזכרה שלו אני מנגנת לכבודו. לכבוד זכרו. לכבוד האיש שהיה.

סבא שלי נפטר. בכיתי.

דודה שלי נפטרה.

דודה שלי הייתה בת הזקונים במשפחה. הצעירה , הג'ינג'ית הנועזת
שהטריפה את כולם - הילדה הקטנה של סבא. והוא אהב אותה הכי
מכולם. סבתא הייתה אומרת שהיא מחזיקה מעמד רק כי היא שם. היא
תמיד הייתה הולכת למסיבות שלה ואני כל יום שישי הייתי יכולה
לשבת שעות ולראות אותה מתאפרת, ולובשת שמלה יפה, ומסדרת את
השיער. ואז שהיא הייתה חולפת במסדרון - היה מן ריח כזה, ניחוח,
הניחוח הכי מתוק שהרחתי בחיי - אך גם קצת מפולפל. זה היה הריח
של דודה תמי.  אני זוכרת שבקיץ אחד דודה תמי הייתה הרבה בבית
חולים. הייתה ילדה - על סף נערה. בת 12 אולי 13. אמרו לי שיש
לדודה תמי גוש, ומוציאים ל אותו בשביל היופי. "לא זה בכלל לא
מסוכן". אימא שלי נשארה איתה בבית חולים כמעט כל הקיץ. ישנה שם
לילות שלמים. שהייתי גדולה יותר התברר לי שזה לא היה סתם גוש
אלא גוש סרטני. כמו של סבא רפי.ואני בכיתי. אבל האמת שידעתי
הרבה זמן לפני שעל זה מדובר.ואימא גם סיפרה לי ושהוציאו לה גם
ביציות כדי שיהיה לה המשך. וזה חלף והכול היה בסדר. ואז
כשהיינו באילת, אני, אימא, אבא, רון (אחי), תמי, ילדה הצעיר בן
החצי שנה רז ובעלה הטרי, אורי, תמי קיבלה כאבים שוב.חשבנו שזה
כלום אבל - הוא חזר. הסרטן חזר. ואגרסיבי. וידענו שזהו זה.
וכול זמן שעבר נהיה יותר רע.ואני לא שיתפתי איש. ואיש לא ידע.
וכול פעם שבאנו לבקר את דודה תמי אני שיחקתי עם רז. הבן דוד
שלי. שמו מורכב מהאותיות הראשונות של סבא שלי - רפי זיו. תמיד
שיחקתי איתו והוא היה צוחק בפה מלא ללא שיניים. ודודה שלי ישבה
והסתכלה. מנסה לגמוע כמה שהיא יכולה לפני שהיא תלך.וכל פעם
שבאנו - היה לה קצת פחות שער. וקצת פחות בשר. וקצת פחות צלם
אנוש. עד שהיא נעשתה קרחת. הדודה הג'ינג'ית שלי עם השיער
המדובלל, הדודה היפה שלי, הפכה להיות שלד עצמות. שהיה צריך
לשאת אותה ממקום למקום.והיה לי קשה. ולא סיפרתי לאיש. היא
סיימה את חייה בבית חולים. בת 33. עם ילד בן שנה. אחר כך סיפרו
לי שכשהיא עזבה את הבית, לפני שהיא יצאה,היא התאפרה והיא
העבירה מבט אחרון על החדר. כי היא ידעה שהיא לא תחזור לשם
יותר. כדי לזכור. ובבית חולים, למרות שלא היה לה את הכוח
לעמוד, היא דרשה להתקלח כל יום. כי כזו היא הייתה קריזיונרית.
ואחרי שהיא נפטרה, הרגשתי הקלה. כי חשבתי  - שזה לא יכול לקרות
שוב.

דודה שלי נפטרה. בכיתי.

סבא שלי נפטר.

זה היה לפני שנה בערך שלסבא שלי התחיל לכאוב בגב. סבא שלי אדם
זקן, בן 80 אבל יחסית לכך - בריא כשור. כל שנה הוא טיל לפחות
פעמים עם סבתא שלי בחו"ל. רק תגידו שם של מדינה- הוא היה שם.
צוחק, ונהנה מהחיים. קונה דברים מפירמות ידועות, רק בשביל
לקנות."דחלה, דחלה לינה!" ככה הוא היה צורח לסבתא שלי לינה. די
תפסיקי כבר. אפשר היה לעשות עליו קומיקס. סבא שלי היה בן אדם
אדיב. לפעמים כזה סוציומט ככה אימא אומרת אבל, אדם אוהב. אוהב
את החיים. אוהב את משפחתו.כשהוא חלה, היינו בטוחים שזה בעיות
בגב. ככה כולם היו בטוחים. סתם איזה משהו. אבל לי בפנים,
התעוררו חששות. ואז גילינו שזה איזה שהיא דלקת מעיים. וכולם
היו בטוחים שזהו - רק דלקת מעיים. אבל אני ידעתי שלא.ואז גילו
שזה סרטן. פעם שלישית. והנה זה קורה שוב. אבל הפעם - הפעם אני
מחוסנת נפשית. ולא בוכה יותר. מקבלת את הדבר כמשמעו. כי אחרי
שמתים מזה כל כך הרבה אנשים במשפחה שלך, אתה מחוסן. ומפתח חוש
שישי. כי אני ידעתי שזה סרטן. מההתחלה. לאנשים אחרים יש שמיעה
אבסולוטית. יש כאלה עם חוש בלשי. לי יש חוש סרטני. אני יודעת
כשאנשים חולים בסרטן. ואז אני מתחסנת נפשית. ומחביאה את כל
הרגשות בפנים, עמוק עמוק עמוק, כדי שאף אחד לא יידע שכואב לי,
ושאף אחד לא יוכל לדעת מה אני מרגישה ואם אני בסדר או לא.  ואז
הוא מת. ובכיתי. קצת. לא הרבה. ובהלוויה, לא בכיתי. כי ככה זה.
מתחסנים נפשית. מרוב דמעות, המעיין שליד העין מתייבש. ואין
מקום בלב לעוד כאב. ולעוד דמעות. ולפתע, מפסיקים להרגיש.


סבא שלי נפטר. כאן, כבר לא בכיתי.