זה היה יום חורפי, הוא זוכר את זה טוב מאוד. הוא תמיד אהב יותר
את החורף. משהו בקרירות הזו, שחודרת גם מתחת לבגדים הארוכים,
עשה לו טוב. זה כמו להנות משתי העולמות- גם קרירות, וגם בגדים
ארוכים. ככה הוא הרגיש יותר מכוסה, יותר מוגן מהעולם. זה מצחיק
לחשוב שאיזה סווצ'רט עלוב ומתפרק שהוא קנה בשוק הבדואי בעשרים
שקל (באיזה מבצע עלוב- עשרה סווצ'רטים במאתיים שקל) גורם לו
להרגיש מוגן, כשאפילו הבית והמשפחה שלו לא גורמים לו להרגיש
ככה. אבל משהו בסווצ'רט הזה, שכיסה את הגוף ואת העור ואת
הסימנים האדומים-כחולים-סגולים, גרם לו לאשליה שככה אף אחד לא
יכול לעשות לו רע.
זה היה יום חורפי והוא טייל בתחנה המרכזית. בדיוק סיים לעבוד
במכולת הקטנה וכרגיל, כמו כל יום, היה בדרכו לאוטובוס של
18:50.
כרגיל, האוטובוס מאחר. כרגיל, הוא יושב ברציף המלוכלך הזה
וחושב לעצמו שאולי זו התכונה הכי אנושית שיש- לאחר. אולי הוא
פשוט בנאדם שמקדים בעולם של מאחרים. הרי לא משנה מה, הוא תמיד
יהיה שם ב-18:50 בדיוק. יהיה ויחכה.
היה זה יום די טוב מבחינת המכולת. את האמת תלוי את מי שואלים.
אם תשאלו את אבא שלו, הוא יגיד לכם שיום מוצלח זה יום שבו מכרו
ככה-וככה מוצרים והרוויחו ככה-וככה כסף. "אני מתפלא שאבא שלי
לא קרא לי 'תנובה' או 'שטראוס' או משהו כזה," הוא היה מתלוצץ
בחברת אנשים לפעמים, ובוכה מבפנים.כי אם הייתם שואלים אותו מה
הוא יום מוצלח, היה עונה לכם שיום מצלח זה יום שקט. יום שבו לא
באו למכולת הרבה מופרעים שעושים בלאגן והורסים וגונבים, או
אנשים עסוקים ועצבניים שחושבים שיעזור להם להתלונן בפניו על
המחירים המוגזמים ועל ה"שחיקה הבלתי-נסבלת". הוא לא אחראי על
החומריות של אבא שלו, היה מקלל בלב את כל העולם. אז היום
מבחינתו היה יום די טוב, מכיוון שלא באו הרבה אנשים וגם מי שכן
בא קנה והלך- בלי יותר מדי זיוני שכל.
ב-19:05 "טרח להגיע" האוטובוס, וכמו קסם פתאום נהיה הרציף מלא.
'הרי זה עולם של מאחרים', חשב כרגיל ועלה. שוב פעם העלו את
המחירים של הנסיעות. לו זה לא כל כך הפריע, אבל אם אבא שלו היה
רואה את זה, איך שהוא היה מתעצבן. מתעצבן ומוציא את הכעס שלו
בצורת סימנים אדומים-כחולים-סגולים.

ביום הזה, היא עלתה באחת מהתחנות בשכונה החדשה שבדרך והוא, הוא
הרגיש בדיוק כמו שמתארים בסיפורים האלה שתמיד היה צוחק עליהם,
בטענה שאהבה זה רגש מזוייף ביותר. הדופק עלה, היידים הזיעו
והוא האדים. היה בו רצון עז שתבוא לשבת לידו, או שלפחות תשאל
אותו מה השעה, אבל הוא ידע שבגלל ההופעה ה"לא-מקובלת-בחברה"
שלו, רוב הסיכויים שזה לא יקרה.
אבל זה קרה, ועוד לא סתם קרה. היא התיישבה ממש לידו ואמרה,
"שלום."
"שלום," הצליח בקושי לפלוט מרוב מבוכה ואי-נוחות ולא העז להרים
את הראש מהרצפה.
"אני עדי. איך קוראים לך?"
"ר... רן"
"נעים להכיר. אני קצת חדשה פה באזור."
"כן, יש פה הרבה חדשים כי זה אזור חדש," אמר וחשב 'מה?! לא
יכולתי להגיד משהו קצת פחות דבילי?!'
"חחח... אני אוהבת את ההומור שלך."
ואז העז להביט. לאט לאט העלה את ראשו ו... נדהם. מולו היו זוג
עיניים גדולות בצבע כחול ים שהביטו ישר אליו. מתחת לעיניים היה
חיוך, חיוך שעוד יזכור שנים רבות כשישב בחדר הקטן ליד החלון
ויחשוב עליה ועל אותו יום חורפי.
ואז, כאילו התעורר מחלום ונזכר שהוא בעצם בוהה בה. בין רגע
החליף צבעים והיא, שהבחינה בזה, רק צחקה. צחקה והתקרבה אליו
עוד יותר.

כן, הוא עדיין זוכר את אותו יום כאילו היה אתמול. הוא הפנה את
מבטו מהחלון. עכשיו נהיה באמת קר, חשב לעצמו ולבש עוד סווצ'רט.
רק אתמול קנה עשרה כאלה בשוק הבדואי (באיזה מבצע מגוחך- מאה
סווצ'רטים בעשרה שקלים) וכבר הספיק ללבוש את כולם? הוא ספר
שוב. כן. עשרה סווצ'רטים ועוד קר לו. כמו שהוא אוהב...
אבל מה זה בעצם עשרה סווצ'רטים באותו יום? זה כולה עשר פעמים
ביום שהוא נזכר בה ובנשיקה הזו. תמיד היה נזכר גם באותו יום
שראה אותה מרוחה על הרצפה עם שני חורים בראש וכל כך הרבה
סימנים אדומים-כחולים-סגולים, עם הידיים שלובות. אולי היה לה
קר? לפעמים הוא מתחרט על זה, לפעמים מבין שמאוחר מדי להתחרט.
וחוצמזה, שלא יאשימו אותו. שיאשימו את אבא שלו ואת הקיוסק
הדפוק הזה. שיאשימו את אמא שלו, שגרמה לו להרבה סבל. שיאשימו
את האוטובוס והנוסעים, שתמיד תמיד הגיעו מאוחר. הם רצחו אותה.
הם עשו לה את הסימנים. הם לקחו את האקדח וירו לה שני כדורים
בראש, כשאיימה לעזוב אותו ולקחת ממנו את הדבר היחיד שגרם לו
שמחה בחיים- את עצמה.
אחות חייכנית לבושה בחצאית וגופייה לבנה קצרצרה נכנסה.
"מה שלומנו היום, רן?"
"אני, סווצ'רט, קר, עשר, קר, שוק בדואי, היום."
"כן, רן. נכון. עכשיו תשתה כמו ילד גדול," אמרה באדישות והגישה
לו כוס מיץ סגול נחמד עם כדור ירוק ויפה בתוכה.