יש לי חום. חום גבוה, ואני מנסה לשלוט בעצמי במילים שיוצאות לי
מהפה, על השאלות שאני שואלת, אבל אני לא יכולה.
אני מרגישה שאני כלואה בתוך הראש של עצמי, רואה דרך העינים
שלי, אבל מי שמדברת (בקול שלי!!) זאת לא אני.
הוא מניח בצד את המטלית הקרה שהוא הביא כדי לשים לי על המצח,
טוב שהקערה לא צנחה לו מהידים כשהוא עיכל מה שאמרתי לו, כי
לעזור לו לנקות אני לא מסוגלת, ולהסתכל עליו מהצד, מנקה, היתי
מרגישה אפילו יותר אשמה ממה שכבר הרגשתי.
המצב שלי היה גרוע, גרוע כמו שהוא אף פעם לא היה.
אני איתו בצימר בצפון הארץ, מרוחק מציויליזציה, זה מה
שרצינו...
ואני עם חום 39 מעלות, שהתחיל ככה פתאום. הבעלים של הצימר כבר
מזמן ישן, ולא משנה כמה התקשרנו והתדפקנו על הדלתות השונות של
המשרד, אין קול ואין עונה.
הוא מחבק אותי כשאני רועדת, ומנשק את המצח הרותח שלי. והחום
שלי עולה עוד לאט לאט.
ברגע מסויים, כמו שכבר אמרתי, הבנתי שאין לי שליטה יותר, פתאום
שמעתי מה אני אומרת, וכמה שרציתי לעצור את שצף המילים, הן יצאו
החוצה, פרצו ממני, כאילו משהו בתוכי חיכה למצב כזה שלא תהיה
לי, להגיון דרך להשפיע והגוף ישתחרר מהמועקה שהוא סוחב איתו כל
כך הרבה זמן.

"אתה יודע חומד, אתה כל כך משתדל, אני ממש מעריכה ומצטערת
שדפקתי לנו את הסופ"ש שתכננו.
נורא קר פה.
נראה לי ששמעתי מונית בחוץ, מצפצפת לנו יכול להיות?!
תגיד, סיפרתי לך כבר פעם שאני ותמר התנשקנו?"
הרגשתי כמו שמרגישים כשיושבים לצד הנהג והוא פתאום בולם חזק,
ההרגשה הזו לכמה שניות שהקיבה נמצאת באצבעות של הרגליים
והעיינים בעקבים ואתם בין שמיים לארץ. לא ממש נושמים.
אבל לא כמו כשיושבים לצד הנהג, פה לא מבינים תוך כמה שניות
שהכל בסדר, ההרגשה הזו נשארת. ואני צועקת, תשתקי!!! למה את
עושה את זה, למה?! כל כך טוב לך עכשיו, מה שהיה היה, את כבר לא
אותה אחת, שהיית אז, היא נעלמה, התחרטת כל כך, למדת מזה,
והבטחת לעצמך שלא תתני למי שהיית פעם להרוס לך את העתיד!!!
תשתקי!
אבל המשכתי.
הוא בוהה בי במבט לא מפוקס, כמו עדשה של מצלמה משוכללת אבל
מקולקלת.
מ- מ-ה ? את ממלמלת שטויות. תשכבי, אל תדברי, את,
התנשקת עם תמר?
"כן".
"אני שואל עכשיו ברצינות, אני יודע שאת עם חום גבוה, אבל רגע
די..."
הוא מתקרב אלי, תופס אותי בזרועות חצי בעודנה חצי בכח.
פתאום הפוקוס מתחדד, אולי, אולי הוא יכול לראות אותי כלואה
כאן, מאחורי העיניים האלה שלי, אני צועקת: אל תקשיב לה!!!
והקול שלי גווע בקול שמספר לו...
" לפני חצי שנה בערך, היא הייתה שיכורה, אני לא, אתה יודע לא
שותה כבר כמה זמן אני.
אתה בטוח שלא שמעת בחוץ מונית, אני אומרת לך ששמעתי אחת
צופרת..."
"אין מונית, שום מונית, תמשיכי"
" להמשיך מה?"
"לגבי תמר, התחלת לספר לי על תמר..."
"אהה, כן, טוב, אז שמרתי עליה, שלא תעשה שטויות, כי אני מכירה
איך היא כשהיא שותה ושותה... לא שולטת בדבר... הושבתי אותה על
הספות, שמאחורה, אתה יודע במועדון שם... ופתאום היא אומרת לי,
את יודעת שאני אוהבת אותך, אז אמרתי כן."

שתיקה.

"נו?!"
"מה נו?"
"הפסקת לדבר באמצע משפט."

שתיקה.

הרגשתי ששוב אני שולטת, אולי רק בקצת, לא נותנת לה לדבר יותר,
עכשיו אני אעצום עיניים, ומחר אני אתרץ שהזיתי, כן כן,
הזיות...
ופתאום ככה פתאום, היא המשיכה לדבר...
"אז היא תפסה אותי, ממש כמו שאתה תפסת אותי לפני רגע, ואמרה,
לא, אני ממש, אוהבת אותך. ולפני שהספקתי להגיד ג'ק רובניזון,
השפתיים שלה היו מוצמדות לשלי."
" איך לא סיפרת לי דבר כזה?! למה לא סיפרת לי, הסיבה היחידה
ש... שאני יכול לחשוב עליה זה כי היוזמה לזה באה גם ממך..."
"לא בדיוק, אתה מבין, פשוט לא התנגדתי, ואז התחלתי לחשוב, אולי
היתה סיבה לזה שלא התנגדתי, שנישקתי בחזרה.
אז התנשקתי עם עוד כמה בחורות, כדי להיות בטוחה".

שתיקה.

אני מגרדת לעצמי את הכפות ידיים, ממש שורטת את עצמי כמעט עד
זוב דם, מי אני אומרת לו?! למה למה דווקא עכשיו,עכשיו כשהכל
מאחורי, כשהדחקתי את זה כל כך עמוק ורחוק שאיש, איש לא יוכל
לגעת... רק המדחום, הצליח.

"זו הייתה תקופה של בילבול, שעברה בישבילי, ועכשיו זה כאילו
הכל ברור, פשוט, כזה, אתה יודע...
המונית הזאת בחוץ משגעת אותי, אני לא יכולה לשמוע אותה יותר
מצפצפת לי במח, אני..."
אחרי זה לא ראיתי כלום, חושך, עצמתי עיניים, ההרגשה ההיא, בלי
ארץ ושמיים התערפלה.
שמעתי את הקול שלו ברקע, כאילו לוחש לי לאוזן, בנימה מבינה,
ואז נהיית רצינית, ומונוטונית, אבל הרוגע התפשט, והעירפול הפך
לתרדמת.
                                 
                                   

פתחתי עיניים, כמה שהאור בחוץ בוהק, התישבתי במיטה, הרגשתי
ששורפות לי הכפות ידיים, ושהגוף שלי כל כך חלש, שאם מישהו יעשה
פווווו, אני אתפזר כמו זרעים של סבא.
" צהריים טובים ילדה שלי...."
"צ-צהריים?!"
"כן, עכשיו כבר 4 וחצי בצהריים, סוף סוף החום שלך ירד, נתתי לך
בבוקר אקמול נוזלי, שלקחתי מערכת העזרה ראשונה של בעל המקום,
דבר ראשון על הבוקר... פחדתי עליך כל הלילה..."
"וואווו... אני לא זוכרת כלום מאתמול, אולי, רגע משהו עם
ציפצופים.. לא יודעת..."
"לא משנה, עכשיו על תתאמצי יותר מדי... הגוף שלך עוד ממש חלש"
"כן.. אני מרגישה... אני אנסה לישון עוד קצת, טוב?"
"יאלה לישון ילדונת..."

הוא הלך למטבחון, שטף פנים, וחשב לעצמו, מזל שהיא נרדמה כבר,
כשאני התחלתי לספר לה, על יאיר ועלי.